‪Google+‬‏ ‪Google+‬‏
כמה מילים על הנושאים החשובים באמת.
לפניות, שאלות, בקשות וסתם להגיד שלום - אשמח אם תיצרו איתי קשר בכתובת israelmakeupblog@gmail.com

17.10.2019

יומן מסע - סתיו בארה"ב / יום 5

יומן המסע האחרון היה מיום 2 ולא קפצנו קדימה בזמן, אני פשוט חוסכת לכן את ימים 3 ו-4 שהיו יום כיפור. אני צמה בישראל וצמתי גם כאן והאומללות היתה זהה למדי, כך שאין לי הרבה מה לספר על הימים הללו. 
היום החמישי, לעומת זאת, היה אחד הימים היפים והנחמדים שלי כאן. אחרי פיאסקו ברוקלין, החלטתי לקחת את הלו"ז באיזי ולהשתמש במערכת הסאבוויי כדי לחצות מרחקים ארוכים במקום לצעוד ולצעוד כמו בני ישראל במדבר. 

מצויידת במטען הנייד ובסוללה מלאה, התחלתי את היום בסנטרל פארק, אחד הפארקים המפורסמים בעולם אם לא ה-. בניגוד לדיעה הרוות שסנטרל פארק הוא כמו אי בודד באמצע העיר הסואנת, הפארק עצמו עמוס באנשים, כלבים, מטיילים, ילדים, רוכבי אופניים ותיירים. אמנם זה לא הפארק השקט והמבודד ביותר בעולם, אבל כל זה לא פוגם ביופיו. 
למרות שבצפון מדינת ניו-יורק העלים כבר מתחילים להחליף צבעים והסתיו מראה נוכחות, לכאן הוא עדיין לא הגיע והכל ירוק עז. 


העיר, שגוהרת על הפארק משני צדדיו, פולטת כמויות עצומות של זיהום אויר ומבטיחה עוד כמה שבועות של קיץ בפארק. כמות הכלבים פה עצומה, ואולי זה מסביר את העובדה שאפילו חתול אחד לא פגשתי בכל הזמן שלי פה. לא בפארק, לא ברחובות ולא בחצרות. חתולי ניו-יורק, איפה אתם מתחבאים?

  
היעד היום הוא מוזיאון המטרופוליטן, אחד המוזיאונים המפורסמים בעולם בזכות יצירות האמנות המוצגות בו. עולמי צר כעולמה של נמלה, ולכן המטרופוליטן עבורי הוא בעיקר אחד הלוקיישנים העיקריים בסדרה "גוסיפ גירל". בלייר וואלדורף הפכה את המדרגות לאייקוניות, ואף יצירה של ואן גוך לא תיקח ממנה את ההישג הזה.

אחד הדברים החמודים במוזיאון אלה קבוצות הילדים שמגיעות לשם לסיורים מודרכים ומובלים על ידי מורות ומשגיחות. הם מגיעים מבתי ספר פרטיים ויוקרתיים, לבושים בתלבושת אחידה מגוהצת למשעי וצועדים בזוגות יד ביד, בצורה מסודרת ומאורגנת כמו שילדים ישראלים לעולם לא יצעדו בשום מקום. 
אותי בית הספר לקח לחדר האמבטיה בו התאבדה שרה גיבורת ניל"י, את הילדים בניו-יורק לוקחים למוזיאון כדי לצפות ביצירות של רנואר, ואן גוך וסזאן. יחי ההבדל הקטן. 


היחסים שלי עם מוזיאונים מורכבים. מצד אחד, אני אוהבת ללכת לאיבוד בין גלריות ואני אוהבת מאד אמנות. מצד שני, לא תמיד יש לי את הסבלנות לשהות במקום אחד לאורך כל כך הרבה זמן, במיוחד כאשר מדובר במוזיאונים כל כך עצומים כמו המט. כמו כן, מוזיאונים מפורסמים בדרך כלל נוטים להיות עמוסים, ואם יש משהו שאני לא אוהבת לעשות, זה לפלס את דרכי בין המוני אנשים כדי לצפות באמנות.

יכול להיות שהגעתי באמצע השבוע ויכול להיות שזו עונה פחות עמוסה בתיירים. אני לא בטוחה מה היתה הסיבה, אבל בפועל המוזיאון לא היה עמוס בכלל. למעשה, לא המתנתי אפילו דקה בתור לכרטיסים. לקחתי את עצמי, את מדבקת המבקרת ואת מדריך האודיו שלי והתחלתי להסתובב בין הגלריות. 


המוזיאון עצום, אבל לא בלתי אפשרי לניווט ויכולתי לדלג בקלות על גלריות שהציגו יצירות מתקופות וז'אנרים שפחות התחברתי אליהם. היצירות הקלאסיות לא יכולות להתחרות באוספים של מוזיאונים קלאסיים באירופה כמו הגלריה הלאומית לאומנות בלונדון או הותיקן. בשביל רפאל, דה וינצ'י, טיציאן, קרבג'יו ורמברנט צריך ליסוע לאירופה.

הגלריה של התקופה האימפרסיוניסטית, לעומת זאת, היא עונג אחד טהור וארוך. 
יצירות קלאסיות תמיד יהיו מרשימות, אבל יצירות אימפרסיוניסטיות מצליחות להביא אותי לדמעות. מביך להודות בזה, אבל אני יכולה לעמוד מול יצירה של קלוד מונה או רנואר ולהיות על סף בכי מרוב יופיה של התמונה, מכך שהיא מציג סצינה יום יומית או נוף משעמם בצורה שמביעה כל כך הרבה רגשות. התקופה האימפרסיוניסטית היא תקופה של יצירות המתארות סצינות קטנות - של חופשה, של פארק, של אנשים שעסוקים בעיסוקים יום יומיים לאותה תקופה - ולא מלכים רכובים על סוסים או קדושים מעונים. 


הסתובבתי סביב עצמי והחדרים המרכיבים את הגלריות של התקופה האימפרסיוניסטית ותחילת המאה ה-20 בערך 3 פעמים, בכל פעם חזרתי אל התמונות שאהבתי במיוחד. הטירוף של ואן גוך שניכר בכל נגיעת מכחול אלימה על הקנבס, העדינות של מונה שצייר השתקפויות במים שוב ושוב ושוב, בכל פעם בסגנון קצת אחר, והעדינות של רנואר שתפס רגעים קטנים ופרטיים של אנשים, של ילדים ואפילו של צלחת פירות.
אני עומדת מול תמונה אחת דקות ארוכות והיא מזכירה לי אנשים אהובים שמחכים לי בבית והייתי כל כך רוצה שיהיו איתי כאן. בעיר זרה, רחוקה מכל מה שאני מכירה, לא אכפת לי לעמוד לבד מול תמונה בגלריה ולבכות בשקט בשקט - הגעגועים והיופי של היצירה מתערבבים לעיסת רגשות שאני לא יודעת מה לעשות בה.


המט הוא מוזיאון יפה - חלקים ממנו אפילו עושים רושם של מוזיאון מודרני שנבנה לאחרונה, למרות שהוא קיים מ-1872. האמריקאים טובים מאד בשמירה על הסדר והנקיון כשהם מעוניינים בכך (בתחנות סאבוויי, נניח, הם לא מעוניינים). רצפות השיש של המוזיאון בוהקות והחלקים המחברים בין האגפים השונים של המוזיאון מרשימים בגודלם ובעיצובם. 
בהיותו אחד המוזיאונים החשובים בארה"ב, הוא גם מכיל אוסף גדול של אמנות אמריקאית. אני מודה שהגעתי אליה אחרי שביליתי כבר כמה שעות טובות בשיטוט במוזיאון וסבלנותי פקעה, זה השלב שבו אני חייבת להמשיך לנקודה הבאה.


שוב נפלטתי בחזרה לפארק, שוב התחלתי בצעידה לאורך המדשאות, העצים והגשרים המוגזמים.
זו כבר היתה שעת צהריים ורבים מיושבי המשרדים נפלטו אל הפארק לאכול ארוחת צהריים על אחד הספסלים. הם חמושים באוזניות ומצויידים בקופסאות שרכשו באחת ממשאיות האוכל הפזורות לאורך השדירות, ואני רק צריכה להביט בהן כדי להרגיש סימפטומים ראשונים של קלקול קיבה.
לארוחת הצהריים לא תמצאו אותי אוכלת קבב בפיתה בפארק, אלא אני שמה את פעמיי אל Suprema Pizza, הפיצה הטעימה ביותר בניו-יורק. או כך לפחות הבטיחו לי.
זו הפיצריה הכי אולד סקול שאפשר לדמיין, עם קופה רושמת שלא שהיתה משוכלל בשנות השישים, כשהפיצרייה נפתחה. היום היא מנוהל על ידי בנו של המייסד, שהצליח לשכנע את אבא להציע ללקוחות תוספות על הפיצה רק בשנת 1988. עד אז, המקום הגיש פיצה אחת ויחידה - רוטב עגבניות ומוצרלה. 
הדבר האחרון שאת רוצה כשאת יושבת בפיצריה עם פה מלא פיצה, זה שמישהו ייגש אליך וידבר איתך. לא רק שמישהו ניגש, הבעלים עצמו צץ מעליי והודיע שהיום הוא עשה קצת שינויים ברוטב העגבניות של הפיצה. היה לו חשוב לחקור את הלקוחות ולשאול אם הרוטב טעים. אני מניחה שבמקום שקיים מאז שנות ה-60, לא ממהרים לעשות שינויים, ואם כבר עושים אז מוודאים שהלקוחות עדיין מבסוטים.
האיש נראה כאילו נשלף מתוך סצינה של הסופרנוס, יותר איטלקי ממנו יש רק באיטליה. בעודי מנסה להחליט אם מדובר במתיחה או בדבר האמיתי, הוא מיהר להציע להכין לי פיצה חדשה במו ידיו. הבעלים של הפיצריה מציע לך פיצה טריה על חשבון הבית, מי יסרב? ברור שסירבתי ויצאתי משם בתחושת החמצה קלה.
הפיצה, אגב, אכן טעימה מאד. וגם רוטב העגבניות החדש. 


משם המשכתי אל שוק האוכל של צ'לסי, צעד נבון לעשות על בטן מלאה. צ'לסי היא אחת השכונות ההיפסטריות ביותר בעיר ולפיכך עפופה בניחוח מריחואנה קל. הם היו אומרים לי שמוכרים פה מפיצי ריח בניחוח סמים, לא הייתי מופתעת.
השוק עצמו הוא קצת כמו שרונה, רק ביותר גדול וביותר מבחר ולפיכך לא הכי הרשים אותי. ריחות כבדים של אוכל מלווים את הביקור וזה מרגיש בעיקר כמו אטרקציה תיירותית ופחות כמו מקום שאליו מקומיים מגיעים כדי לקנות אוכל מעניין.

העיר הזאת יכולה להיות כל כך זרה ומתויירת, קל לשכוח שזה מקום שאנשים באמת גרים בו. הילדים במוזיאון והבעלים של הפיצריה הזכירו לי היום את ניו-יורק המקומית, של ילדי העשירים והפיצריות של המהגרים האיטלקים. למרות המרחק הפיזי בין האפפר איסט סייד לבין השוליים החיצוניים של שכונת צ'לסי, זה עדיין מרגיש שני צדדים של אותו מטבע. שם למעלה הולכים למוזיאונים, אבל פה למטה אפשר לאכול את הפיצה הטעימה ביותר בעיר ולהבטיח לבעלים המודאג שהרוטב החדש הוא לגמרי לגמרי בסדר.


(מוזמנות לעקוב אחריי באינסטגרם - אני מתעדת חלקים מהטיול גם בסטוריז)


תגובה 1:

  1. התיאור שלך של המוזיאון החזיר אותי לטיול שלי בלונדון לפני שנה.
    בגלריה הלאומית בלונדון ויתרתי על כל המוזיאון ונכנסתי ישר למחלקה האימפרסיוניסטית ונהניתי מכל שניה- מונה פשוט מדהיםםם, וגם טרנר מושלם.
    עשית לי טוב על הלב ביום המבאס הזה שחוזרים לעבוד בו אחרי החופש

    השבמחק