‪Google+‬‏ ‪Google+‬‏
כמה מילים על הנושאים החשובים באמת.
לפניות, שאלות, בקשות וסתם להגיד שלום - אשמח אם תיצרו איתי קשר בכתובת israelmakeupblog@gmail.com

8.10.2019

יומן מסע - סתיו בארה"ב / יום 1

תנו לי להגיד לכן, לפגוש דוכן של דאנקין דונאטס עם קפה אמריקאי מהביל ב-4 לפנות בוקר ובמחיר של 2 דולר - זה אחד הדברים המשמחים בחיים. 
יצאתי למסע ביום שבת ה-5 לאוקטובר ובסיומו נחתתי בארצות הברית, רצוצה ועייפה, בשעה הכי חשוכה של הלילה. כעבור 46 בדיקות בטחוניות והחתמות של דרכונים וטפסים, נפלטתי אל אולם הנוסעים הנטוש עם 2 מזוודות מתגלגלות, והלוגו המזמין, הילדותי משהו, של דאנקין דונאטס קרץ אליי מאחת הפינות בטרמינל. 


אל ארצות הברית לא מגיעים, אל ארצות הברית זוחלים - לא משנה באיזו שעה נוחתים ובאיזה שדה תעופה. הטיסה הארוכה וההתמודדות עם שלטונות ההגירה, המכס והפיקוח על מזון(!) מתישים את התייר עוד לפני שראה אפילו נורה אחת של האמפייר סטייט בילדינג קורצת אליו מרחוק. הדבר העיקרי שמובטח בארץ הזאת, זה אפיסת כוחות מוחלטת ב-24 השעות הראשונות של השהות בה.

ברוכות הבאות ליומן המסע שלי בארה"ב, בסתיו 2019. החלטתי לנצל את קיומו של הבלוג כדי לתעד את החוויות שלי כאן, מנקודת מבט של תיירת - זה לא יומן מסע של אינסטגרם, זו לא תהיה רשימה של אטרקציות מומלצות. יכול להיות שיופיעו בו חוויות רגילות ומשעממות לחלוטין, כמו לקנות קפה בדאנקין דונאטס ב-4 לפנות בוקר. 
התמונות לא יהיו מלוטשות וערוכות כלל ולמעשה, ייתכן שרובן יהיו תמונות שהיו נופלות על רצפת העריכה של פרופיל האינסטגרם שלי. ככל שאני מבלה פה יותר זמן ומבקרת פה יותר פעמים, אני מבינה עד כמה ארה"ב כפי שהיא מוצגת באפיקי צריכת התרבות המוכרים לנו (טלויזיה, סרטים וספרים), היא בעצם הכל ושום דבר מהתיאורים הללו. 

במהלך המסע הזה ייתכן והטלפון יישאר בתיק ואני לא אצלם תמונה מכל יעד או אטרקציה, כי לפעמים כדי להפנים את עוצמת היופי של אגם עצום וחלק כמו מראה, המכונס בין 2 הרים עטורים בעלי שלכת - צריך להביט בו ולחרוט את המראה בזכרון האישי, ופחות בזכרון של המכשיר הנייד.
הלוואי וזה יהיה מסע מעניין והלוואי ואני אצליח להתמיד עם הכתיבה שלו לכל אורכו.


כשמגיעים לארה"ב, ההמלצה הגורפת היא להתחיל (או להמשיך) את היום כפי שהיינו עושים באותה שעה בבית, ולא ליפול לשינה ארוכה מידי שתשבש את שעות העירנות במהלך תקופת ההסתגלות לשעון המקומי. לפיכך, מה יותר הגיוני וטבעי מאשר ליסוע לפסטיבל תפוחים בעיירה נידחת בהרי מדינת ניו-יורק, בדיוק כפי שהייתי עושה בבית.
למעלה משעה נסיעה בכבישים המהירים של ארה"ב יכולה להיות מטלה מייאשת ומדכאת. הכבישים המהירים חותכים את הטבע לאורכה ולרוחבה של המדינה ובדרך כלל לא מספקים נופים יוצאי דופן, מלבד ועוד ועוד מכוניות. אבל כשנוסעים בדרכים חלופיות, בכבישים העוקפים והצדדיים, עלולים אולי להאריך את הדרך, אבל גם ליפות אותה בצורה שקשה לתאר במילים. מדינת ניו יורק היא מדינה מרשימה בצורה אלגנטית, ככל ומטפסים לגובה ההרים. אין כמעט בינה ובין מנהטן דבר וחצי דבר, זה כאילו מדובר (ולמעשה כך אכן הדבר) בשתי מדינות שונות לחלוטין. רכסי האפלצ'יה והאדירונדק מתנשאים מעל אגמים ונחלים עצומים, הרים דוממים ויפיפים, צפופי עצים וצמחיה.


מצד אחד - זה מרשים מאד, מצד שני זה מרגיש כמו מקום שבקלות יכלו לצלם בו סרט אימה מתחילתו ועד סופו, ועוד מהסוג הדוקומנטרי. העיירות באיזורים אלה ניראות כמו סט מהסוג שמוצאים בסופו את הגופה מבותרת ומושלכת ביער, או מוסתרת במרתף בית מבודד. זה מקום שאי אפשר שלא לתהות מי הם האנשים שבוחרים לגור בצורה כזאת, בעיירות מזעריות שאין בהן דבר וחצי דבר מלבד תחנת דלק ואיזור מסחרי קטנטן. הבתים אמנם גדולים ומרשימים, אך מרוחקים האחד מהשני ונראים כאילו אינם שייכים לשכונה או לשכנות חברתית כזו או אחרת. כל אדם לגופו, לחיות המחמד שלו (לא תאמינו כמה כלבי שמירה מפוארים תמצאו כאן), ולכלי הנשק היקרים לו.


טיפסנו וטיפסנו עד שהגענו אל עיירה שניראת כמו סט של סדרת טלוויזיה - בתי עץ ציוריים, כסאות נדנדה במרפסות, כנסיות בכל פינה ויריד הומה אדם - יריד התפוחים השנתי, בו תוכלו למצוא בעיקר המון המון אוכל.
אוכל מבושל, אפוי, מאודה, מטוגן (בעיקר מטוגן) ואפילו יווני. דוכן אחרי דוכן של מזון כזה או אחר, ובכולם התור מתארך והולך והדולרים נשפכים אל קופות הברזל הפשוטות. פה יסתובבו נשים בחולצות משובצות, וסט עטור פרווה כלשהי ומגפיים מעל הברך באיפור מלא מצד אחד, ונשים בכפכפים וחולצות טאי דאי שדוחפות עגלות מתפקעות מילדים בני שנתיים, שתפחו למימדים של ילדים בני 5 מן הצד השני. הגברים מעשנים, על הבמה מנגנת להקת קאנטרי וכולם מצליחים לפלס להם דרך בתוך המהומה ואלפי הדוכנים מבלי שיישמעו צעקות או היתקלויות בין המבקרים.


איכשהו, למרות הצפיפות ואלפי האנשים, הכל מצליח להתנהל בסדר מופתי וגם התור הארוך ביותר מתקדם בקצב מהיר. בעלי הדוכנים כולם חביבים ומשרתים את הבאים בחיוך, ממלאים שקיות, מוזגים מרק, מגישים סיידר וחותכים עוגות. אני לא אדם של ירידים ובארץ לא נוהגת להגיע לכאלה בכלל כי ההמולה והבלאגן מרתיעים אותי. פה, איכשהו, החוויה היתה שונה לגמרי, למרות שככל שהשעות נקפו נהיה צפוף וקר יותר ויותר. בדיוק הזמן לחזור הביתה מבחינתי, למרות שלא נראה שזה הפריע לאף אחד מלבדי.
בניגוד למה שאני רגילה אליו מהארץ וגם מאיזורים עירוניים בארה"ב כמו מנהטן, אנשים פה לא מסתובבים עם טלפונים ביד. הם בכיס או בתיק וכמעט אף אחד לא מצלם או עושה סטורי. אולי כי צריך לשמור את הידיים פנויות כדי להחזיק באחת פרצל בגודל של חלה וסיידר תפוחים בייצור מקומי בשנייה.


רוב התושבים הקדימו לקשט את הבתים לכבוד האלווין ואפשר לראות בכל פינה דלעות מכל מין וסוג, קורי עכביש ואפילו מכשפות (בלבוש מודרני למדי) מפוזרים בגינות ומרפסות. הילדים המקומיים עושים כסף מארגון אזורי חניה בתשלום (בין 10 ל-15 דולר, תלוי אם נפלתם על ילדים עם חוש עסקי גבוה שהשתלטו על מתחם קרוב יותר לאירועי הפסטיבל ולפיכך גובים יותר כסף).
כל ההמולה הגדולה הזאת אורכת רק יום אחד בלבד - יריד שנתי שנערך לאורך כמה שעות ביממה בודדת. בערב מקפלים הכל והעיירה המנומנמת חוזרת להיות שקטה ומבודדת.
בנסיעה חזרה נתקלנו ביריד "חזרה לימי הביניים" שהוקם על אחד ההרים ובזמן שעמדנו ברמזור, חצו את הכביש אנשים נורמטיבים לגמרי (לכאורה) מחופשים מכף רגל ועד ראש בשריון אבירים ושמלות של נסיכות מהמאה ה-15.

אמריקה - שום דבר הוא אף פעם לא מוזר מידי.


(מוזמנות לעקוב אחריי באינסטגרם - אני מתעדת חלקים מהטיול גם בסטוריז)

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה