‪Google+‬‏ ‪Google+‬‏
כמה מילים על הנושאים החשובים באמת.
לפניות, שאלות, בקשות וסתם להגיד שלום - אשמח אם תיצרו איתי קשר בכתובת israelmakeupblog@gmail.com

23.10.2019

יומן מסע - סתיו בארה"ב / יום 8

היום האחרון של יומן המסע שלנו היה יום 5 והנה כבר אנחנו קופצים ליום 8. תרשו לי לדלג על הימים המשעממים של ביקורי משפחה וחברים ושופינג בקניונים עצומים. 

ביום השמיני שלי כאן קפצתי לשוק פשפשים שמתרחש מידי יום ראשון בברוקלין. זוכרות את הביקור הטראומטי שלי בברוקלין ביום השני של המסע? אחריו נשבעתי שאני עם ברוקלין סיימתי ואין לי יותר מה לחפש שם. לא עבר אפילו שבוע, והנה אני שוב בברוקלין. מסתבר שאם מציעים לי מציאות וינטג', אני אחזור גם אחזור. 


השוק לא גדול והוא קורה בשכונה שנקראת - DUMBO, לא על שם הפיל גדול האוזניים, אלא קיצור של Down Under the Manhattan Bridge Overpass. לפני משהו כמו 60 שנה, זאת היתה שכונה שאף אחד לא רצה לגור בה. היום זה איזור היפסטרי מבוקש, מתוקתק ומשופץ ומהווה לוקיישן פופולרי במיוחד בסופ"ש. הגעתי מוקדם לשוק וכבר הוא היה שוקק חיים, וכל בתי הקפה והמסעדות סביבו היו הומי אדם. נראה שכל ניו-יורק הגיעה כדי לחפש מציאות ולאכול דונאט בגודל של הראש שלי עם קפה על חלב סויה. 

השוק עצמו, ובכן, נחמד. מציאות רבות אין שם, להיפך למעשה. כיוון שמדובר באטרקציה תיירותית, אף אחד מהמוכרים בשוק הוא לא פראייר. הסחורה נעה בין וינטאג' אמיתי לבין רפרודוקציות - חלקן מוצלחות יותר וחלקן פחות. מציאות אמיתיות צריך לחפש במקומות אליהם התיירים לא מגיעים, לא בשכונה החדשה הכי מבוקשת בעיר. אבל אני מודה שהיה לי נחמד להסתובב בין הדוכנים, לרחרח פה ושם בגדים או אביזרים ולטעת תקוה נכזבת ברוכלים שאני מתכוונת לקנות משהו. נהנתי לא פחות להסתובב ברחובות השכונה ולקנות קפה ומאפה במאפיה מקומית. 


לא משנה כמה פעמים אבקר פה, אני עדיין לא אצליח להתגבר על גודל המנות שמקבלים במסעדות, בתי קפה וכל מקום שבו קונים אוכל. המאפין שהזמנתי היה בגודל של שני מאפינס בישראל ואני תוהה מאיפה מגיע הצורך הזה למכור אוכל כל כך מוגזם. בשכונה שבה מנוי לחדר כושר הוא בגדר חובה אזרחית בסיסית, מי באמת אוכל מאפים בגודל כזה? אחרי 3 ביסים אני חושבת על כמויות האוכל המבוזבז שהולכות פה לפח ומנגד ההומלסים שממלאים את רחובות העיר, ועובר לי התיאבון.


חלקים נרחבים של ברוקלין עוברים מה שנקרא "ג'נטריפיקציה", תהליך מזורז של הפיכתם משכונות שגרים בהן רק אם אין ברירה, לאיזורים טרנדיים, מבוקשים ויקרים. בתחילת הטיול, הגעתי אל חלקים אחרים של ברוקלין, החלקים שאף אחד לא בא לקנות שם וינטג' במחיר מוגזם ובראנץ' בבית קפה עם זמן המתנה ממוצע של שעה לשולחן. 

מצד אחד הברוקלין שביקרתי בה היום, הנקייה והמסודרת עם הנוף היפה - היא נוחה ונעימה יותר וניראת כמו סצינה מסרט. מצד שני, הברוקלין אליה נקלעתי בטעות היתה מרתקת ושוקקת חיים אמתיים, לא כאלה שנראים כמו שכפול של אלפי תמונות אינסטגרם. זה אמנם הרבה פחות זוהר, אבל הרבה יותר מעניין. 


לאורך ההאדסון ישנה טיילת שעוברת מתחת לגשר מנהטן. הגשר עצמו מתפרק וחלקים ממנו מתרסקים על המטיילים. ארצות הברית כל כך מפותחת בתחומים רבים, אבל זה גם מקום שהגשרים בו קורסים אט אט והכבישים המהירים צריכים מישהו עשיר ש"ייאמץ" אותם ויתן את חסותו עליהם כדי לבצע בהם תיקונים. 
בכל מקום כל הזמן יש עבודות תחזוקה על בניינים, מדרכות, כבישים, גשרים ומנהרות. זו ללא ספק הארץ החדשה - מקום שנמצא במצב התחדשות בלתי פוסק, במה שנראה כמו גלגל של בלאי ותיקון שאין לו סוף. 

לכל בניין יש "Super", אדם שכל תפקידו לוודא שכל המערכות מתקתקות ולדאוג לביצוע תיקונים, אם צריך. לכל כביש יש עשיר שייאמץ אותו ושתרומתו מממנת את התיקונים הנדרשים בו. לכל מוזיאון יש תורמים ששמם מתנוסס על הקירות וכספם מופנה לשיפוץ המיצגים והחללים. 
בכל פינה יש אנשים שהגשימו את החלום, שעשו הרבה כסף ושמניעים את המקום הזה קדימה, ערש הקפטילזים במובן הכי טהור שלו. אם העשירים לא יתעשרו, הכבישים לא ישופצו ולפועל הפשוט לא תהיה דרך להגיע לעבודה. 

לפחות תמיד תהיה מערכת הסאבוויי - שם אף אחד לא תורם אגורה ורמת הניקיון והתחזוקה בהתאם.


זאת הפעם האחרונה שלי בברוקלין במסע הנוכחי, ואני שמחה שיצא לי לראות את שני הצדדים שלה. 
בברוקלין נתקלתי בחנויות ספרים ונייר חמודות, אבל התעצלתי לעשות שם קניות כי לא רציתי להסחב עם שקיות. רק כשאני חוזרת למנהטן אני מגלה שכל חנויות הספרים הגדולות שהיו נפוצות - נעלמו כלא היו ומוצרי נייר יפים, שאינם גלויות תיירותיות להחריד, אין בנמצא.

יכול להיות שלברוקלין יש עדיין אי אילו יתרונות על פני העיר הגדולה.


(מוזמנות להצטרף אליי גם באינסטגרם - אני מתעדת חלקים מהטיול גם בסטוריז)

17.10.2019

יומן מסע - סתיו בארה"ב / יום 5

יומן המסע האחרון היה מיום 2 ולא קפצנו קדימה בזמן, אני פשוט חוסכת לכן את ימים 3 ו-4 שהיו יום כיפור. אני צמה בישראל וצמתי גם כאן והאומללות היתה זהה למדי, כך שאין לי הרבה מה לספר על הימים הללו. 
היום החמישי, לעומת זאת, היה אחד הימים היפים והנחמדים שלי כאן. אחרי פיאסקו ברוקלין, החלטתי לקחת את הלו"ז באיזי ולהשתמש במערכת הסאבוויי כדי לחצות מרחקים ארוכים במקום לצעוד ולצעוד כמו בני ישראל במדבר. 

מצויידת במטען הנייד ובסוללה מלאה, התחלתי את היום בסנטרל פארק, אחד הפארקים המפורסמים בעולם אם לא ה-. בניגוד לדיעה הרוות שסנטרל פארק הוא כמו אי בודד באמצע העיר הסואנת, הפארק עצמו עמוס באנשים, כלבים, מטיילים, ילדים, רוכבי אופניים ותיירים. אמנם זה לא הפארק השקט והמבודד ביותר בעולם, אבל כל זה לא פוגם ביופיו. 
למרות שבצפון מדינת ניו-יורק העלים כבר מתחילים להחליף צבעים והסתיו מראה נוכחות, לכאן הוא עדיין לא הגיע והכל ירוק עז. 


העיר, שגוהרת על הפארק משני צדדיו, פולטת כמויות עצומות של זיהום אויר ומבטיחה עוד כמה שבועות של קיץ בפארק. כמות הכלבים פה עצומה, ואולי זה מסביר את העובדה שאפילו חתול אחד לא פגשתי בכל הזמן שלי פה. לא בפארק, לא ברחובות ולא בחצרות. חתולי ניו-יורק, איפה אתם מתחבאים?

  
היעד היום הוא מוזיאון המטרופוליטן, אחד המוזיאונים המפורסמים בעולם בזכות יצירות האמנות המוצגות בו. עולמי צר כעולמה של נמלה, ולכן המטרופוליטן עבורי הוא בעיקר אחד הלוקיישנים העיקריים בסדרה "גוסיפ גירל". בלייר וואלדורף הפכה את המדרגות לאייקוניות, ואף יצירה של ואן גוך לא תיקח ממנה את ההישג הזה.

אחד הדברים החמודים במוזיאון אלה קבוצות הילדים שמגיעות לשם לסיורים מודרכים ומובלים על ידי מורות ומשגיחות. הם מגיעים מבתי ספר פרטיים ויוקרתיים, לבושים בתלבושת אחידה מגוהצת למשעי וצועדים בזוגות יד ביד, בצורה מסודרת ומאורגנת כמו שילדים ישראלים לעולם לא יצעדו בשום מקום. 
אותי בית הספר לקח לחדר האמבטיה בו התאבדה שרה גיבורת ניל"י, את הילדים בניו-יורק לוקחים למוזיאון כדי לצפות ביצירות של רנואר, ואן גוך וסזאן. יחי ההבדל הקטן. 


היחסים שלי עם מוזיאונים מורכבים. מצד אחד, אני אוהבת ללכת לאיבוד בין גלריות ואני אוהבת מאד אמנות. מצד שני, לא תמיד יש לי את הסבלנות לשהות במקום אחד לאורך כל כך הרבה זמן, במיוחד כאשר מדובר במוזיאונים כל כך עצומים כמו המט. כמו כן, מוזיאונים מפורסמים בדרך כלל נוטים להיות עמוסים, ואם יש משהו שאני לא אוהבת לעשות, זה לפלס את דרכי בין המוני אנשים כדי לצפות באמנות.

יכול להיות שהגעתי באמצע השבוע ויכול להיות שזו עונה פחות עמוסה בתיירים. אני לא בטוחה מה היתה הסיבה, אבל בפועל המוזיאון לא היה עמוס בכלל. למעשה, לא המתנתי אפילו דקה בתור לכרטיסים. לקחתי את עצמי, את מדבקת המבקרת ואת מדריך האודיו שלי והתחלתי להסתובב בין הגלריות. 


המוזיאון עצום, אבל לא בלתי אפשרי לניווט ויכולתי לדלג בקלות על גלריות שהציגו יצירות מתקופות וז'אנרים שפחות התחברתי אליהם. היצירות הקלאסיות לא יכולות להתחרות באוספים של מוזיאונים קלאסיים באירופה כמו הגלריה הלאומית לאומנות בלונדון או הותיקן. בשביל רפאל, דה וינצ'י, טיציאן, קרבג'יו ורמברנט צריך ליסוע לאירופה.

הגלריה של התקופה האימפרסיוניסטית, לעומת זאת, היא עונג אחד טהור וארוך. 
יצירות קלאסיות תמיד יהיו מרשימות, אבל יצירות אימפרסיוניסטיות מצליחות להביא אותי לדמעות. מביך להודות בזה, אבל אני יכולה לעמוד מול יצירה של קלוד מונה או רנואר ולהיות על סף בכי מרוב יופיה של התמונה, מכך שהיא מציג סצינה יום יומית או נוף משעמם בצורה שמביעה כל כך הרבה רגשות. התקופה האימפרסיוניסטית היא תקופה של יצירות המתארות סצינות קטנות - של חופשה, של פארק, של אנשים שעסוקים בעיסוקים יום יומיים לאותה תקופה - ולא מלכים רכובים על סוסים או קדושים מעונים. 


הסתובבתי סביב עצמי והחדרים המרכיבים את הגלריות של התקופה האימפרסיוניסטית ותחילת המאה ה-20 בערך 3 פעמים, בכל פעם חזרתי אל התמונות שאהבתי במיוחד. הטירוף של ואן גוך שניכר בכל נגיעת מכחול אלימה על הקנבס, העדינות של מונה שצייר השתקפויות במים שוב ושוב ושוב, בכל פעם בסגנון קצת אחר, והעדינות של רנואר שתפס רגעים קטנים ופרטיים של אנשים, של ילדים ואפילו של צלחת פירות.
אני עומדת מול תמונה אחת דקות ארוכות והיא מזכירה לי אנשים אהובים שמחכים לי בבית והייתי כל כך רוצה שיהיו איתי כאן. בעיר זרה, רחוקה מכל מה שאני מכירה, לא אכפת לי לעמוד לבד מול תמונה בגלריה ולבכות בשקט בשקט - הגעגועים והיופי של היצירה מתערבבים לעיסת רגשות שאני לא יודעת מה לעשות בה.


המט הוא מוזיאון יפה - חלקים ממנו אפילו עושים רושם של מוזיאון מודרני שנבנה לאחרונה, למרות שהוא קיים מ-1872. האמריקאים טובים מאד בשמירה על הסדר והנקיון כשהם מעוניינים בכך (בתחנות סאבוויי, נניח, הם לא מעוניינים). רצפות השיש של המוזיאון בוהקות והחלקים המחברים בין האגפים השונים של המוזיאון מרשימים בגודלם ובעיצובם. 
בהיותו אחד המוזיאונים החשובים בארה"ב, הוא גם מכיל אוסף גדול של אמנות אמריקאית. אני מודה שהגעתי אליה אחרי שביליתי כבר כמה שעות טובות בשיטוט במוזיאון וסבלנותי פקעה, זה השלב שבו אני חייבת להמשיך לנקודה הבאה.


שוב נפלטתי בחזרה לפארק, שוב התחלתי בצעידה לאורך המדשאות, העצים והגשרים המוגזמים.
זו כבר היתה שעת צהריים ורבים מיושבי המשרדים נפלטו אל הפארק לאכול ארוחת צהריים על אחד הספסלים. הם חמושים באוזניות ומצויידים בקופסאות שרכשו באחת ממשאיות האוכל הפזורות לאורך השדירות, ואני רק צריכה להביט בהן כדי להרגיש סימפטומים ראשונים של קלקול קיבה.
לארוחת הצהריים לא תמצאו אותי אוכלת קבב בפיתה בפארק, אלא אני שמה את פעמיי אל Suprema Pizza, הפיצה הטעימה ביותר בניו-יורק. או כך לפחות הבטיחו לי.
זו הפיצריה הכי אולד סקול שאפשר לדמיין, עם קופה רושמת שלא שהיתה משוכלל בשנות השישים, כשהפיצרייה נפתחה. היום היא מנוהל על ידי בנו של המייסד, שהצליח לשכנע את אבא להציע ללקוחות תוספות על הפיצה רק בשנת 1988. עד אז, המקום הגיש פיצה אחת ויחידה - רוטב עגבניות ומוצרלה. 
הדבר האחרון שאת רוצה כשאת יושבת בפיצריה עם פה מלא פיצה, זה שמישהו ייגש אליך וידבר איתך. לא רק שמישהו ניגש, הבעלים עצמו צץ מעליי והודיע שהיום הוא עשה קצת שינויים ברוטב העגבניות של הפיצה. היה לו חשוב לחקור את הלקוחות ולשאול אם הרוטב טעים. אני מניחה שבמקום שקיים מאז שנות ה-60, לא ממהרים לעשות שינויים, ואם כבר עושים אז מוודאים שהלקוחות עדיין מבסוטים.
האיש נראה כאילו נשלף מתוך סצינה של הסופרנוס, יותר איטלקי ממנו יש רק באיטליה. בעודי מנסה להחליט אם מדובר במתיחה או בדבר האמיתי, הוא מיהר להציע להכין לי פיצה חדשה במו ידיו. הבעלים של הפיצריה מציע לך פיצה טריה על חשבון הבית, מי יסרב? ברור שסירבתי ויצאתי משם בתחושת החמצה קלה.
הפיצה, אגב, אכן טעימה מאד. וגם רוטב העגבניות החדש. 


משם המשכתי אל שוק האוכל של צ'לסי, צעד נבון לעשות על בטן מלאה. צ'לסי היא אחת השכונות ההיפסטריות ביותר בעיר ולפיכך עפופה בניחוח מריחואנה קל. הם היו אומרים לי שמוכרים פה מפיצי ריח בניחוח סמים, לא הייתי מופתעת.
השוק עצמו הוא קצת כמו שרונה, רק ביותר גדול וביותר מבחר ולפיכך לא הכי הרשים אותי. ריחות כבדים של אוכל מלווים את הביקור וזה מרגיש בעיקר כמו אטרקציה תיירותית ופחות כמו מקום שאליו מקומיים מגיעים כדי לקנות אוכל מעניין.

העיר הזאת יכולה להיות כל כך זרה ומתויירת, קל לשכוח שזה מקום שאנשים באמת גרים בו. הילדים במוזיאון והבעלים של הפיצריה הזכירו לי היום את ניו-יורק המקומית, של ילדי העשירים והפיצריות של המהגרים האיטלקים. למרות המרחק הפיזי בין האפפר איסט סייד לבין השוליים החיצוניים של שכונת צ'לסי, זה עדיין מרגיש שני צדדים של אותו מטבע. שם למעלה הולכים למוזיאונים, אבל פה למטה אפשר לאכול את הפיצה הטעימה ביותר בעיר ולהבטיח לבעלים המודאג שהרוטב החדש הוא לגמרי לגמרי בסדר.


(מוזמנות לעקוב אחריי באינסטגרם - אני מתעדת חלקים מהטיול גם בסטוריז)


13.10.2019

יומן מסע - סתיו בארה"ב / יום 2

נתחיל מהסוף - זה היה יום קשה.
הכל התחיל מזה שרציתי לחצות את גשר ברוקלין, אטרקציה שדילגתי עליה בכל הפעמים הקודמות שביקרתי בניו-יורק. מעבר למנהטן, לא ממש הגעתי לשכונות המרכיבות את ניו-יורק סיטי, ברוקלין אחת מהן. החלטתי שהפעם זה קורה, ויצאתי לדרך.

כמו בכל אטרקציה תיירותית בעיר הזאת, גם פה היו המון אנשים, דוברים בליל של שפות וכולם נושאים טלפונים ומצלמים כל זוית מהנוף. עבורי הגשר היה סוג של אנטי קליימקס, ולמעשה אני חושבת שהוא מציג את מנהטן מהצד הכי פחות יפה שלה. כשמסתכלים עליה מהגשר, זה נראה כאילו מנהטן היא ערבוביה של מגדלים שמטפסים אחד על השני ומתחרים על התואר מי יהיה המגדל הגבוה והמוגזם ביותר. 


כדי להגיע לגשר, הייתי צריכה להתמודד לראשונה במהלך הביקור הנוכחי עם מערכת הסאבוויי. ביקרתי בהרבה ערים בימי חיי ובכולן הצלחתי להתמודד עם מערכת התחבורה הציבורית. רק בניו יורק אני לא מצליחה להבין את ההגיון של הרכבות, שלפעמים לא עוצרות בתחנות שבהן הן אמורות לעצור וניראות כאילו לא חודשו מאז שודרו בטלויזיה הפרקים הראשונים של סיינפלד. 

החבר גוגל, למזלי, יודע לתת הנחיות מדויקות על איזה רכבת לעלות והיכן יש לרדת וכך אני מצליחה לפלס את דרכי בסבך התחנות מרובות המפלסים והרציפים. מה יקרה אם הטלפון שלי ימות ולא אוכל לנווט בעזרת גוגל? נגלה בהמשך. 


ברוקלין, מסתבר, היא הצד הפחות מלוטש והרבה פחות לבן של מנהטן. פה כבר לא ניתן למצוא סטארבקס בכל פינה שמציעים קפה יקר ואינטרנט בחינם, והרחובות מלאים באנשים רגילים. בעוד מנהטן היא עיר של גברים בחליפות ונשים שניראות כאילו נשלפו מקטלוג של בננה רפבליק, ברוקלין הרבה יותר צבעונית ויש בה בליל מעניין של יהודים, שחורים ומוסלמים. עורכי דין חובשי כיפה שנפלטים מבנייני בתי המשפט הממוקמים בברוקלין, לצד נשים מכוסות בבורקה מכף רגל ועד ראש שקונות לילדיהן נעליים. 


לצד כולם מתגוררים חסרי הבית, שהם בעצם בכל מקום. מגוננים על חפציהם ומנמנמים על ספסלים, הם עדות עצובה ומכמירת לב לצד השני של המטבע האמריקאי. העושר והצריכה האינסופית, לצד אלה האוספים את החפצים המושלכים של כל מי שיכול להרשות לעצמו להשליכם. החיים בניו-יורק לא זולים, והעיר פולטת לרחוב את כל מי שלא מצליח לעמוד בסטנדרטים של המגורים בה.


הרחובות בעיר עצומים וארוכים הרבה יותר מכפי שזה נראה במפה. כך מצאתי את עצמי צועדת כמעט שעתיים עד שהגעתי אל פארק עצום, ירוק ומאד שליו וכמעט ריק מאדם. מי שכן חלף על פני בפארק היה מצויד בכלב מפואר כלשהו. עושה רושם כאילו אף אחד פה לא מאמץ כלבים מעורבים וכולם מגדלים רק כלבים גזעיים מפוארים מאד שמביטים בי בהתנשאות. אפילו הכלבים נראים פה מפונקים ורגילים לחיי מותרות, כולם גזומים ומסורקים למשעי. 

אני ממשיכה לצעוד במרץ הולך ופוחת עד שאני נפלטת מהפארק בחזרה לרחוב. בשלב הזה אני גם מתחילה להתחרט על כל המים ששתיתי וגם מגלה שהסוללה של הטלפון עומדת להגמר ואין לי מושג איפה אני ואיך אני חוזרת מפה הביתה. הייתן חושבות שאדם סביר היה חוזר על עקבותיו כדי לצמצם את המרחק בחזרה לחוף מבטחים, אבל מעולם לא הייתי אישה סבירה וכנראה שגם לעולם לא אהיה. אני ממשיכה לצעוד לכיוון שכונות שניראות יותר ויותר מפוקפקות ככל ואחוזי הסוללה הולכים וצונחים. 


קחו את כל הסטריאוטיפים של שכונות מסוכנות בניו יורק ותכניסו אותם למקום אחד - זה המקום אליו הגעתי. גראפיטי בכל פינה? יש. מוזיקה רועשת שבוקעת ממכוניות חולפות? יש. גברים שעומדים מחוץ למוסכים ודיינרים ובוחנים את כל העוברים ושבים? יש ויש. רחוב ראשי שמורכב ברובו מחנויות שפשטו את הרגל? יש. ילדים שמבלים את זמנם הפנוי בסניף KFC? יש. גדרות ברזל מפרידות בין הבתים, החלונות מוגפים והמוכניות הרבה פחות חדשות ונוצצות. 

אני, מן הסתם, השתלבתי בסביבה כמו חתול בגינת כלבים. לבסוף הצלחתי למצוא תחנת סאבוויי מזערית, לעלות על הרכבת הראשונה ולהגיע איתה למעבה ברוקלין, רק שפה - הכל נראה אחרת. הצלחתי לנחות בשכונה יהודית ותנו לי להגיד לכם - היהודים פה גרים באיזורים מכוערים ממש. 

אם היו אומרים לי שזה רחוב אלנבי בתל-אביב, לא הייתי מופתעת. אין פה שום דבר יפה או נעים לעין, רק עירוניות אפורה, מלוכלכת למדי ועמוסה באנשים וילדים. מצד שני, ליהודים יש כנראה יותר כסף לקפה, כי מצאתי פה סוף סוף סניף של סטארבקס. תוך זמן קצר אני מבחינה בתופעה מעניינת - אנשים שקנו אוכל בטייק אוויי במעדניות הכשרות שמסביב, באים לאכול אותו בסניף המזמין של סטארבקס. אף אחד לא מעיר להם על זה כלום והם מתנחלים בכיף על השולחנות עם פיצות, סנדוויצ'ים וקלקרים עמוסי אוכל מבושל. קפה? הם כבר ישתו בבית כנראה.


8 שעות אחרי שיצאתי לדרך, אני סוף סוף עולה על הרכבת שתחזיר אותי אל מנהטן, ומשם הביתה, לא לפני שאני קונה מטען נייד בסניף של CVS. 

ברוקלין מעניינת ומאתגרת הרבה יותר ממנהטן והרבה פחות מלוטשת מהעיר הנוצצת שבעברו השני של הנהר. הגשר מחבר בין עולמות שונים לגמרי, בין אלה שיש להם הרבה, לבין אלה שיש להם פחות. פה, לראשונה, אני מרגישה כמו תיירת. מישהי שמציצה מאחורי הוילון של האטרקציות הנוצצות, אל החיים האמיתיים של העיר העצומה הזאת. 


(מוזמנות לעקוב אחריי באינסטגרם - אני מתעדת חלקים מהטיול גם בסטוריז)

8.10.2019

יומן מסע - סתיו בארה"ב / יום 1

תנו לי להגיד לכן, לפגוש דוכן של דאנקין דונאטס עם קפה אמריקאי מהביל ב-4 לפנות בוקר ובמחיר של 2 דולר - זה אחד הדברים המשמחים בחיים. 
יצאתי למסע ביום שבת ה-5 לאוקטובר ובסיומו נחתתי בארצות הברית, רצוצה ועייפה, בשעה הכי חשוכה של הלילה. כעבור 46 בדיקות בטחוניות והחתמות של דרכונים וטפסים, נפלטתי אל אולם הנוסעים הנטוש עם 2 מזוודות מתגלגלות, והלוגו המזמין, הילדותי משהו, של דאנקין דונאטס קרץ אליי מאחת הפינות בטרמינל. 


אל ארצות הברית לא מגיעים, אל ארצות הברית זוחלים - לא משנה באיזו שעה נוחתים ובאיזה שדה תעופה. הטיסה הארוכה וההתמודדות עם שלטונות ההגירה, המכס והפיקוח על מזון(!) מתישים את התייר עוד לפני שראה אפילו נורה אחת של האמפייר סטייט בילדינג קורצת אליו מרחוק. הדבר העיקרי שמובטח בארץ הזאת, זה אפיסת כוחות מוחלטת ב-24 השעות הראשונות של השהות בה.

ברוכות הבאות ליומן המסע שלי בארה"ב, בסתיו 2019. החלטתי לנצל את קיומו של הבלוג כדי לתעד את החוויות שלי כאן, מנקודת מבט של תיירת - זה לא יומן מסע של אינסטגרם, זו לא תהיה רשימה של אטרקציות מומלצות. יכול להיות שיופיעו בו חוויות רגילות ומשעממות לחלוטין, כמו לקנות קפה בדאנקין דונאטס ב-4 לפנות בוקר. 
התמונות לא יהיו מלוטשות וערוכות כלל ולמעשה, ייתכן שרובן יהיו תמונות שהיו נופלות על רצפת העריכה של פרופיל האינסטגרם שלי. ככל שאני מבלה פה יותר זמן ומבקרת פה יותר פעמים, אני מבינה עד כמה ארה"ב כפי שהיא מוצגת באפיקי צריכת התרבות המוכרים לנו (טלויזיה, סרטים וספרים), היא בעצם הכל ושום דבר מהתיאורים הללו. 

במהלך המסע הזה ייתכן והטלפון יישאר בתיק ואני לא אצלם תמונה מכל יעד או אטרקציה, כי לפעמים כדי להפנים את עוצמת היופי של אגם עצום וחלק כמו מראה, המכונס בין 2 הרים עטורים בעלי שלכת - צריך להביט בו ולחרוט את המראה בזכרון האישי, ופחות בזכרון של המכשיר הנייד.
הלוואי וזה יהיה מסע מעניין והלוואי ואני אצליח להתמיד עם הכתיבה שלו לכל אורכו.


כשמגיעים לארה"ב, ההמלצה הגורפת היא להתחיל (או להמשיך) את היום כפי שהיינו עושים באותה שעה בבית, ולא ליפול לשינה ארוכה מידי שתשבש את שעות העירנות במהלך תקופת ההסתגלות לשעון המקומי. לפיכך, מה יותר הגיוני וטבעי מאשר ליסוע לפסטיבל תפוחים בעיירה נידחת בהרי מדינת ניו-יורק, בדיוק כפי שהייתי עושה בבית.
למעלה משעה נסיעה בכבישים המהירים של ארה"ב יכולה להיות מטלה מייאשת ומדכאת. הכבישים המהירים חותכים את הטבע לאורכה ולרוחבה של המדינה ובדרך כלל לא מספקים נופים יוצאי דופן, מלבד ועוד ועוד מכוניות. אבל כשנוסעים בדרכים חלופיות, בכבישים העוקפים והצדדיים, עלולים אולי להאריך את הדרך, אבל גם ליפות אותה בצורה שקשה לתאר במילים. מדינת ניו יורק היא מדינה מרשימה בצורה אלגנטית, ככל ומטפסים לגובה ההרים. אין כמעט בינה ובין מנהטן דבר וחצי דבר, זה כאילו מדובר (ולמעשה כך אכן הדבר) בשתי מדינות שונות לחלוטין. רכסי האפלצ'יה והאדירונדק מתנשאים מעל אגמים ונחלים עצומים, הרים דוממים ויפיפים, צפופי עצים וצמחיה.


מצד אחד - זה מרשים מאד, מצד שני זה מרגיש כמו מקום שבקלות יכלו לצלם בו סרט אימה מתחילתו ועד סופו, ועוד מהסוג הדוקומנטרי. העיירות באיזורים אלה ניראות כמו סט מהסוג שמוצאים בסופו את הגופה מבותרת ומושלכת ביער, או מוסתרת במרתף בית מבודד. זה מקום שאי אפשר שלא לתהות מי הם האנשים שבוחרים לגור בצורה כזאת, בעיירות מזעריות שאין בהן דבר וחצי דבר מלבד תחנת דלק ואיזור מסחרי קטנטן. הבתים אמנם גדולים ומרשימים, אך מרוחקים האחד מהשני ונראים כאילו אינם שייכים לשכונה או לשכנות חברתית כזו או אחרת. כל אדם לגופו, לחיות המחמד שלו (לא תאמינו כמה כלבי שמירה מפוארים תמצאו כאן), ולכלי הנשק היקרים לו.


טיפסנו וטיפסנו עד שהגענו אל עיירה שניראת כמו סט של סדרת טלוויזיה - בתי עץ ציוריים, כסאות נדנדה במרפסות, כנסיות בכל פינה ויריד הומה אדם - יריד התפוחים השנתי, בו תוכלו למצוא בעיקר המון המון אוכל.
אוכל מבושל, אפוי, מאודה, מטוגן (בעיקר מטוגן) ואפילו יווני. דוכן אחרי דוכן של מזון כזה או אחר, ובכולם התור מתארך והולך והדולרים נשפכים אל קופות הברזל הפשוטות. פה יסתובבו נשים בחולצות משובצות, וסט עטור פרווה כלשהי ומגפיים מעל הברך באיפור מלא מצד אחד, ונשים בכפכפים וחולצות טאי דאי שדוחפות עגלות מתפקעות מילדים בני שנתיים, שתפחו למימדים של ילדים בני 5 מן הצד השני. הגברים מעשנים, על הבמה מנגנת להקת קאנטרי וכולם מצליחים לפלס להם דרך בתוך המהומה ואלפי הדוכנים מבלי שיישמעו צעקות או היתקלויות בין המבקרים.


איכשהו, למרות הצפיפות ואלפי האנשים, הכל מצליח להתנהל בסדר מופתי וגם התור הארוך ביותר מתקדם בקצב מהיר. בעלי הדוכנים כולם חביבים ומשרתים את הבאים בחיוך, ממלאים שקיות, מוזגים מרק, מגישים סיידר וחותכים עוגות. אני לא אדם של ירידים ובארץ לא נוהגת להגיע לכאלה בכלל כי ההמולה והבלאגן מרתיעים אותי. פה, איכשהו, החוויה היתה שונה לגמרי, למרות שככל שהשעות נקפו נהיה צפוף וקר יותר ויותר. בדיוק הזמן לחזור הביתה מבחינתי, למרות שלא נראה שזה הפריע לאף אחד מלבדי.
בניגוד למה שאני רגילה אליו מהארץ וגם מאיזורים עירוניים בארה"ב כמו מנהטן, אנשים פה לא מסתובבים עם טלפונים ביד. הם בכיס או בתיק וכמעט אף אחד לא מצלם או עושה סטורי. אולי כי צריך לשמור את הידיים פנויות כדי להחזיק באחת פרצל בגודל של חלה וסיידר תפוחים בייצור מקומי בשנייה.


רוב התושבים הקדימו לקשט את הבתים לכבוד האלווין ואפשר לראות בכל פינה דלעות מכל מין וסוג, קורי עכביש ואפילו מכשפות (בלבוש מודרני למדי) מפוזרים בגינות ומרפסות. הילדים המקומיים עושים כסף מארגון אזורי חניה בתשלום (בין 10 ל-15 דולר, תלוי אם נפלתם על ילדים עם חוש עסקי גבוה שהשתלטו על מתחם קרוב יותר לאירועי הפסטיבל ולפיכך גובים יותר כסף).
כל ההמולה הגדולה הזאת אורכת רק יום אחד בלבד - יריד שנתי שנערך לאורך כמה שעות ביממה בודדת. בערב מקפלים הכל והעיירה המנומנמת חוזרת להיות שקטה ומבודדת.
בנסיעה חזרה נתקלנו ביריד "חזרה לימי הביניים" שהוקם על אחד ההרים ובזמן שעמדנו ברמזור, חצו את הכביש אנשים נורמטיבים לגמרי (לכאורה) מחופשים מכף רגל ועד ראש בשריון אבירים ושמלות של נסיכות מהמאה ה-15.

אמריקה - שום דבר הוא אף פעם לא מוזר מידי.


(מוזמנות לעקוב אחריי באינסטגרם - אני מתעדת חלקים מהטיול גם בסטוריז)