‪Google+‬‏ ‪Google+‬‏
כמה מילים על הנושאים החשובים באמת.
לפניות, שאלות, בקשות וסתם להגיד שלום - אשמח אם תיצרו איתי קשר בכתובת israelmakeupblog@gmail.com

6.8.2019

אינסטגרם - יחסינו לאן?

אחרי כמעט עשור של פעילות באינסטגרם, הגיע הזמן לשבת ולעשות את השיחה - לאן פנינו מועדות?

עד לאחרונה, אהבתי להיות באינסטגרם ואפילו מאד. אהבתי להקיף את עצמי באימג'ים יפים, לחלום על מקומות שאני כנראה לא אגיע אליהם ולקבל השראה לאופנה שאני כנראה לא אלבש. אבל באיזושהי נקודה שמתי לב שאולי מסתתרת פה בעיה, כי אני בעצם מוקפת בתוכן על מקומות שאנשים אחרים מבקרים בהם, שלובשים בגדים שאני לעולם לא אקנה.

חשבתי עם עצמי, מתי בפעם האחרונה רכשתי משהו בעקבות פוסט באינסטגרם? מתי סגרתי חופשה ליעד שהיה נראה לי יפה בתמונה? למעשה, אני מרגישה שמתישהו, איכשהו, נוצר אצלי תהליך הפוך. במקום לרצות את הדברים שראיתי באינסטגרם, זה עורר אצלי אינסטינקט לברוח מכל מה ששולט ברשת. אני לא רוצה להתלבש כמו כולם, ליסוע למקומות אליהם כולם נוסעים ולגדל את אותם צמחים שכולם מגדלים.

תמיד הייתי מישהי שבורחת מטרנדים כמו מאש, למרות שלא ניתן לומר שהטעם האישי שלי הוא כל כך ייחודי, אבל לפחות לא נתלשה כל משמעות מהמושג "טעם אישי". האם יש בכלל דבר כזה טעם אישי והעדפות, כשאנחנו מוקפים כל הזמן במסרים אודות הבגדים שאנחנו אמורות ללבוש, הגאדג'טים שאנחנו חייבות לקנות והיעדים שאנחנו צריכות לטוס אליהם? האם אפשר בכלל לטעון שחיית חיים שלמים, אם לא תבקרי בפוזיטנו או במיקונוס? האם יש הצדקה לקיום שלך אם את לא מזמינה סיכות פנינים לשיער? האם את יכולה לחיות עם עצמך למרות שאין לך 4 עציצים פורחים על עדן חלון המטבח?
הכי קל לפטור את זה בטיעון של "הנה עוד אחת שמתנגדת לצריכה מוגזמת", אבל זו לא הנקודה. אי אפשר לומר עליי שאני נמנעת משופינג, מחופשות ומבילוי במסעדות. למעשה - רחוק מכך.

אבל אני כן שואלת את עצמי מה מניע אותי לקנות את מה שאני קונה ולבלות במקומות שאני מבלה בהם.

לאחרונה חיפשתי לוקיישן של מסעדה לצאת אליה עם חברות, ויש מקום אחד שכל תל-אביב נמצאת בו ושיהיה מושלם לתיוגים באינסטגרם ולתמונות. הצצתי בתפריט, קראתי על מה שיש להם להציע והאמת היא שלא בא לי. האוכל ביאס אותי, ובעוד שפעם זה לא היה שיקול שהיה מונע ממני לשבת במסעדות (כל עוד הן מצטלמות מושלם ואפשר להתפאר בתיוג מבוקש), היום אני כנראה כבר במקום אחר. השורה התחתונה היא שאני רוצה לצאת מרוצה. בין אם זו מסעדה או בגד שאני מזמינה מאסוס, אני רוצה להרגיש שאם אני מוציאה את הכסף שלי - זה יהיה על משהו שייסב לי שביעות רצון.

הכי קל לתקוף את אינסטגרם עם הטיעון של "לא הכל מושלם", אבל דוקא כשהכל מושלם אין לי בעיה להציג את זה. אני רוצה להציג דברים יפים ומשמחים, אבל שבאמת יהיו כאלה. כמה פעמים העלתי תמונות מבתי קפה בינוניים שבהם ישבתי מיוזעת ועצבנית, אבל העיקר שתמונת הכוס עם הקפה ומשקפי השמש יצאה מושלמת. הסוסים האלה כבר ברחו מזמן מהאורווה.

החופשה האחרונה שלי ברומא היתה נהדרת, והעלתי בנק תמונות מרשים ממנה. אבל באותה עת שצילמתי, נאבקתי עם נחילים של תיירים שחסמו לי את הפריים והרגשתי שלא באמת ביקרתי בעיר, אלא בתפאורה של עיר. את אחת מיצירות האמנות המרשימות ביותר בעולם, מזרקת טרווי, אני אפילו לא זוכרת שראיתי במו עיניי. התמונה היחידה שנצרבה לי בראש היא גדודי התיירים שהקיפו אותה מכל עבר, ואלה שלא זללו גביעי גלידה מגלידריה מפורסמת סמוכה, החזיקו מצלמות או טלפונים ותיעדו את המזרקה מכל כיוון אפשרי. ביקור בותיקן היה טראומטי באותה מידה, אם לא יותר.

אבל באינסטגרם? הכל נוצץ. רומא היא הרי אחת מהערים היפות בעולם, ומי לא ירצה את ההאשטג הספציפי הזה בפרופיל שלו?

מאז שחזרתי מרומא וחקרתי קצת יותר לעומק אתרים נוספים באיטליה, בפעם הבאה שאסע לשם אני אעדיף יעדים אחרים והרבה פחות מתויירים. אני מודה שבשלב הזה ערים כמו ונציה, פירנצה ונפולי לא מעניינות אותי. טורינו ומילאנו, לעומת זאת, מעוררות בי סקרנות לחקור ולגלות. אמנם יש סביבן הרבה פחות תיוגים באינסטגרם (מלבד במהלך שבועות האופנה במילאנו), אבל הרבה יותר מרחב להסתובב ולגלות (וכן - גם לצלם בשלווה).
הביקור ברומא אמנם מילא לי משבצת שרציתי למלא, אבל הותיר אותי קלולס לחלוטין לגבי החוויה של איטליה כארץ.

כמו שאני לא חייבת לטוס למיקונוס כדי לצלם בתים לבנים וים, כך אני יכולה לוותר בשמחה על המון טרנדים אחרים שנדחפים לי במורד הגרון בזמן שאני גוללת בפיד. אני לא חייבת לשתות שייק פירות כל בוקר אותו אני מכינה בבלנדר יקר שאין לו שום שימוש אחר, קפה בקפסולות הוא לא באמת יותר טוב (תקראו קצת על התהליך שבו הקפה נדחס לקפסולות האלה), אין לי באמת צורך בשעון חכם, זה לא מגוחך להסתובב עם אוזניות שאינן אלחוטיות, נעליים מרובעות לא מחמיאות לי (מסתבר שזה הדבר הבא) והסיכוי שתתפסו אותי לובשת פאוץ' נמוך יותר מהסיכוי למצוא אותי בהופעה של סטטיק ובן אל.

לאט לאט אני מוצאת את עצמי מנקה מהפיד את כל מי שפשוט לא מעניין - כל מי שלא מציג אופנה מעניינת, דרך חיים שונה, כתיבה טובה, או צילום יוצא דופן. אין לי יותר עניין בפיד אינסופי של תמונות שכולן ניראות כפילות אחת של השניה ואין ביניהן ובין החיים והדברים שאני אוהבת לעשות, לשמוע, לראות ולאכול דבר וחצי דבר.

אני עדיין אוהבת אוכל, אני עדיין אוהבת נופים ואין שום סיכוי שאני אוותר על העונג בפרסום תמונה עצמית מוצלחת במיוחד (בוסט מיידי לאגו, תנסו את זה בבית) - אבל היום, יותר מתמיד, אני רוצה לגלות דברים חדשים לאהוב. יש מקומות יפים בעולם, יש בגדים אחרים ברשת (או בחנויות? קונספט מוזר שאולי כדאי לחזור אליו), יש יוצרים שמפרסמים תוכן שהוא שונה, מעניין, מאתגר ולא תמיד כייפי. הפרופילים האהובים עליי באינסטגרם הם דוקא כאלה שמצליחים לגרום לי לעצור, לקרוא ולפעמים גם לסדוק לי קצת את הלב.


ומה עם הסטוריז, תשאלו? אם יש דבר כזה "מאחורי הקלעים" של אינסטגרם, אז זה זה. בחודשים האחרונים אני פעילה יותר בסטוריז מאשר בתמונות, כי יש בהם מימד שהוא מיידי והרבה פחות מתוכנן. מרוב שאני חוששת ליפול לתוך הבור של תמונות מאולצות מידי, אני בורחת מהפיד שלי אל חיקו החמים של הסטורי, שתמיד מקבל כל שטות שאני מעלה אליו בזרועות פתוחות ובלי לשפוט. הרי זה גם ככה נמחק אחרי 24 שעות.

ואולי הייחודיות של האינסטגרם היא דוקא טקסט כמו זה. בניגוד לפייסבוק, שמעורר בי בעיקר תחושת מיאוס עמוקה, אינסטגרם היא עדיין רשת שמדברים עליה, שתוהים על קנקנה, שמצליחה להרתיח מזעם, אבל גם מפתה אותנו אליה בחזרה שוב ושוב ושוב - כמו כל מערכת יחסים סוערת שבבסיסה אהבה גדולה.

אני עדיין באינסטגרם, ואפילו עדכנתי את שם הפרופיל לשם האמיתי שלי ואני כבר לא מסתתרת מאחורי האנונימיות של הבלוג. זו אני, אלה החיים שאני חיה והם אמיתיים ויפים, אבל גם לפעמים כושלים וכואבים. אתן מוזמנות להצטרף (כאן), אבל אני לא מבטיחה להראות תמיד את הכל - לא את כל מה שיפה מצד אחד, וגם לא את כל מה שכואב מהצד השני. קצת מסתורין עוד לא הזיק לאף מערכת יחסים.


תגובה 1: