‪Google+‬‏ ‪Google+‬‏
כמה מילים על הנושאים החשובים באמת.
לפניות, שאלות, בקשות וסתם להגיד שלום - אשמח אם תיצרו איתי קשר בכתובת israelmakeupblog@gmail.com

10.2.2019

מוצרי הטיפוח שעשו לי את החורף

לכתוב פוסט על שגרת הטיפוח לחורף לקראת סוף החורף זה, ובכן, מעט כושל. אבל אלה הם חיי כרגע וכנראה שהבחנתן שהיכולת שלי להפיק פוסטים בתדירות גבוהה ירדה בתקופה האחרונה.
מצד שני, בהחלט יש לי מה לספר ולחדש לכן ואני לא רוצה, או מתכננת, להיעלם לגמרי. אני עדיין אמשיך לעדכן, רק ייתכן שאצטרך את סבלנותכן ונכונותכן לקבל את המידע בטפטופים. 
אז איזה מוצרי טיפוח חדשים נכנסו לשגרה שלי בחורף האחרון ושימחו אותי? שימו לב, אין פה כשלונות, רק המלצות!


הפדיות של ד"ר דניס גרוס הן לא דבר חדש עבורי, אבל עד החורף האחרון העזתי להשתמש רק בגרסה ה"מרוככת" שלהן. החורף, החלטתי להשתדרג לגרסה המשודרגת בחוזקה גבוהה יותר ולא התחרטתי. העור שלי לא הגיב אליהן בהיסטריה, ואני מרגישה שאני באמת בשלב שבו אני כבר יכולה להרשות לעצמי, ואפילו צריכה, לשדרג את שגרת החומצות שלי עם מוצרים שמציעים תרכובות שונות של חומרים פעילים שיאתגרו את הפנים שלי עוד יותר. 
כשאני משתמשת בפדיות אני תמיד עושה זאת בשני שלבים, ומעבירה אותן גם על הצואר, החזה והידיים. אחריהן אני ממשיכה עם שמן הפנים ולא מורחת עוד חומצה (זה כבר יהיה קצת מוגזם, להערכתי). 
אם יש איזשהו פצעון סורר שמתפתח על העור, אחרי השימוש בפדיות האלה - הוא מושמד. העור נראה ומרגיש חלק ומושלם, אחיד וחסר פגמים ככל שממשיכים להשתמש בהן. אני מסתפקת בפעמיים בשבוע, גם כי מדובר במוצר מתכלה ויקר מאד וגם כי אני גם ככה משלבת מוצרי חומצה אחרים בשגרה, כך שאני לא חייבת לסמוך רק עליהן. ההמלצה היא להשתמש בהן ביחד, אחת אחרי השניה ולא להפריד ביניהן, כדי לא לפספס את האפקט. כפי שציינתי, אני לא הרגשתי שהן אגרסיביות מידי על העור, אבל העור שלי לא רגיל לחומרים פעילים אחרי שנים של הרגל. אפילו עקצוץ לא חשתי, כנראה שכבר פיתחתי עור של לטאה.
כל קופסית מכילה 30 פדיות, כך שעם שימוש של פעמיים בשבוע הקופסאות יחזיקו מעמד כ-4 חודשים. מצד אחד, זה מעט למדי, מצד שני - צנצנות של חומצה גליקולית לא מחזיקות לי יותר זמן. ההבדל המשמעותי הוא במחיר, זה מוצר שכואב לחדש אותו על בסיס קבוע....
הפדיות יתאימו עבור כל מי שרוצה לעלות מדרגה בהשקעה שלה בסקין קייר, ולהתקדם אל מוצרים בעלי ריכוזיות גבוהה של חומרים פעילים, ושילובים מאתגרים של חומצות. הפדיות מכילות חומצות שונות ומשונות החל מגליקולית, סליצילית, לקטית, מדלית, מאלית, זינק, אסקורבית (ויטמין סי) וסוגים שונים של רטינול. זו ערבוביה שלמה של חומרים שעושים "רי-סטארט" לעור ומכניסים לו בוסט של עבודה. 
עם ההנחה של 15% שאפשר לקבל בימי הולדת ובמבצעים שונים בקאלט, האריזה עולה כ-55 פאונד, עבור 60 פדיות סה"כ. 


Active Renewal Anti Aging Mask של יפית אלימלך
אם העור שלכן סובל במהלך החורף מיובש, או איזורים רגישים אחרים כמו כפות הידיים - זה מוצר שיכול להציל אתכן. 
למרות שהוא נקרא "מסיכה" זו בעצם מסיכת שינה שאפשר למרוח ולשכוח ולא להתעסק עם הסרות ושטיפות. הסוד טמון ברכיב אחד מאד בסיסי ומצויין שהיא מכילה - שמן סקוואלן שלא מקבל מספיק תשומת לב בגזרת הרכיבים, וחבל. זה שמן מעולה שמתאים לכל סוגי העור ולא יסתום גם עור שומני. הפורמולה של המסיכה ירוקה וסמיכה ולא צריך יותר מכמות קטנה כדי למרוח על הפנים ולהרגיש שהן מצופות ומוגנות מפגעי מזג האויר. 
אני כן עוברת עם טישו בעדינות על העור לפני שאני הולכת לישון כדי לספוח את השאריות, אבל אפשר גם למרוח ולקפוץ למיטה בלי בעיה בכלל. בימים שאני משתמשת במסיכה אני עושה משהו חריג במיוחד עבורי - אחרי המקלחת וניקוי הפנים אני מורחת רק את המסיכה, וזהו. בלי חומצות, בלי שמנים ובלי מוצרי הזנה או לחות נוספים. אני מרגישה שהיא נותנת לי את כל מה שאני צריכה ואם אני סובלת מאזורי יובש כלשהם למחרת בבוקר הם נעלמו. יש לה ריח נעים והיא לא מציקה על העור או חוסמת ומכבידה עליו. אני לא חושבת שזה מוצר שיש צורך להשתמש בו באופן יום יומי, אתן צריכות שתהיה לכן שגרת טיפוח מספיק מזינה כדי שלא תצטרכו מסיכת הזנה עשירה כל כך על בסיס קבוע. היא מצויינת לשימוש של פעם-פעמיים בשבוע כדי לתת בוסט של לחות והזנה לעור, או לא פני אירועים כשרוצים "למלא" את פני העור ולגרום לו להיראות צעיר וגמיש יותר.
אני מודה שאם לא הייתי מקבלת את המסיכה במתנה מגיסתי, לא הייתי יודעת על קיומה ועל קיומו של המותג, אבל עכשיו כשאני מכירה ויודעת אני שמחה שיצא לי לפגוש בו, כיוון שזו מסיכה מצויינת. את המוצרים של יפית אלימלך ניתן להשיג רק דרך קוסמטיקאיות, או דרך החברה ישירות. תוכלו לברר פרטים >> כאן.


את החורף התחלתי עם שמן הפנים של Zelens שבאמת חפרתי עליו מספיק בבלוג ובכל פלטפורמה אפשרית אחרת, כך שאני לא אחזור על הדברים שוב. רק אומר שזה כבר הבקבוק השלישי שלי, ויהיה גם רביעי בחורף הבא. זה מבחינתי שמן שאני לוקחת איתי לאי בודד, וכאן הסתיימו דבריי לגביו (מלבד - עופו, טוסו להזמין אותו מיד >> כאן). 
המשכתי עם שמן מוצלח גם הוא של REN, עוד מותג שלא זוכה לדיבור בכלל. אני אוהבת את המוצרים של REN ומרגישה שהם מציעים מבחר של מוצרים שהם לא פעילים מידי ולא יאתגרו עור רגיש, אבל גם לא חסרי תועלת. זה מותג שאי אפשר לטעות בו כשמדובר ברשימת המרכיבים - היא תמיד נקיה, טובה ונעימה. כשאני מקבלת בקשות להמליץ על מותג שאפשר להזמין ממנו בצורה רוחבית מבלי חשש, אני תמיד אומרת REN והמחירים שלהם סבירים והוגנים לחלוטין. 
עד כאן על המותג, וכעת על המוצר. השמן מבוסס רטינול והוכתר כבר בעבר בתור דיופ לשמן לונה של סאנדיי ריילי. אני לא יכולה להעיד על נכונות הטענה, כיוון שאת לונה לא ניסיתי, אבל אני כן יכולה להמליץ על השמן הזה בלב שלם. אני לא יודעת כמה יש בו יכולות של חידוש העור בזכות הרטינול, אבל כשמן הזנה לעור הוא מצויין. יש לו ריח נקטרינות עדין, והוא מזין ונעים מאד על הפנים. המרקם שלו יותר עבה מהשמן הכמעט יבש של זלנס, אבל אני לא מרגישה שהוא מכביד או חוסם לי נקבוביות. הוא מסייע מאד באיחוד גוון העור וטיפול באיזורים שנראים עייפים בסוף היום. 
השמן בעצם מבוסס על שמן רוז היפ המוכר והידוע, אבל בגרסה שאינה מסריחה ופחות כבדה מפורמולות אחרות וזולות יותר שניתן למצוא בשוק. שילוב של ויטמין A ו-E ביחד עם אומגה 3 ו-6 הופכים אותו לסרום הזנה מצויין ומושלם לחורף. 
הייתי ממליצה עליו למי שאוהבת לשלב מוצרי רטינול מנגזרות שונות בשגרת הטיפוח שלה ולא רוצה לוותר על יכולות החידוש של הרכיב גם בשלב ההזנה, ובכללי - זה שמן מצוין!
הדבר היחיד שקצת מעצבן אותי זה הפיפטה שהיא לא מהשיטות האהובות עליי לחלץ חומר ממיכל, אבל ניחא.
מחירו הוגן מאד וניתן להשיגו בקאלט ביוטי >> כאן.


כשהסתיים לי הפילינג גרגרים הנהדר של Elemis (באמת, אם עדיין לא ניסיתן ואתן אוהבות פילינגים עדינים אך יעילים - נסו אותו >> כאן), חיפשתי אלטרנטיבה כיוון שאני תמיד סקרנית לנסות מוצרים חדשים. 
על הבאלם פילינג הזה של אוסקיה שמעתי הרבה המלצות מבלוגריות בחו"ל, ואפילו מהגורו הפרטית שלי - קארוליין היירונס, שהיא בכלל לא חובבת מוצרי פילינג פיזיקלים מהסוג הזה. היא הגדירה אותו כסוג של מוצר היברידי המשלב באלם ביחד עם גרגרים, וזה תיאור די פשוט ומדויק. 
הגרגרים מצויים בתוך פורמולה מוצקה של באלם שנמס אל תוך העור. זה בעצם שילוב נהדר, כי אחת הבעיות העיקריות במוצרי פילינג גרגרים רגילים, שהם מייבשים מאד את העור ומפשיטים אותו משכבות חיוניות לו. לא הפילינג הקסום הזה. 
כיוון שהוא משולב בתוך באלם עשיר וסמיך, זה מקרצף את העור בצורה יעילה וביחד עם זאת משאיר אותו עם שכבת שומן שמגינה עליו ומזינה אותו. 
אפשר לשלוט ברמת הקרצוף שאתן רוצות - אם תניחו אותו עם ידיים יבשות על פנים יבשות, תקבלו את רמת הקרצוף הגבוהה ביותר. לעומת זאת, אם תשתמשו בו בידיים לחות על עור לח, הבאלם יימס אל תוך העור שלכן הרבה יותר מהר והקרצוף יהיה עדין. יש לו ריח לימוני מעולה, והעור המתקבל חלק כמו זכוכית. הגרגרים גרוסים מאד מאד דק ונמסים אל תוך העור ככל שמעסים אותו לתוכו.
כיוון שאני מתמודדת עם צלקות ישנות ומרקם לא אחיד של העור (אבל היי, אחרי שנים של מאבק אני סוף סוף מתחילה לראות את הסוף!), פילינג פיזיקלי הוא חיוני עבורי, אבל ככל שנוקפות השנים אני פחות ופחות מתלהבת ממוצרים שמקרצפים לי את העור, ולא יותר. הבאלם הזה גם מנקה את העור, אבל גם מזין אותו ובשלב הזה של שנות השלושים שלי, אני אוהבת את זה ככה. 
זה לא הפילינג הזול ביותר שתתקלו בו, אבל כיוון שזה באלם וצריך כמות מאד קטנה ממנו, הוא יספיק לתקופה ארוכה.


לסיכום, שני מוצרי בייסיק שאחד מהם הוא באמת כוכב נסתר. 
קרם העיניים של Payot מסדרת Preform Lift Regard מעולה למי שמחפשת קרם עיניים עשיר אבל לא כבד. 
העמדה שלי לגבי קרם עיניים היא כזאת - אפשר בהחלט למרוח מתחת לעיניים גם את קרם הפנים הרגיל, אבל אם זה עניין של הרגל, ואם מוצר ייעודי עוזר לכן לזכור לטפח את האיזור, אז לבריאות ובכיף. מאז שהתחלתי להקדיש איזושהי תשומת לב לטיפוח העור שלי, גם בשנים חשוכות של מי פנים עם אלכוהול וסבונים מקציפים, תמיד השתמשתי בקרם עיניים. בהתחלה כי לא ידעתי טוב יותר (שגם קרם הלחות רגיל יעשה את העבודה), ובהמשך זה הפך להרגל עבורי.
הזכרתי כאן לטובה בעבר את המוצרים של פאיוט, ואני באמת חושבת שזה אחלה מותג עבור מי שמחפשת מציאות בפארם. קרם העיניים מצויין, מרגיש מרגיע ומזין את העור החבוט מתחת לעיניים.
קרם הפנים של סבוקלם נקרא פשוט "קרם לחות" והוא מיועד להרגעת עור אדמומי ומגורה. דוקא במוצר הפשוט וחסר היומרות הזה, מסתתר קרם נהדר - מזין, מפנק, מרגיע ולא סותם את העור. אני רחוקה מלהיות טיפוס שמחדש את קרם הלחות לאורך היום (בעיקר כי אני בדרך כלל מאופרת קומפלט), אבל בימים שבהם אני לא מאופרת, אני לפעמים מורחת קצת ממנו באמצע היום רק כדי להנות מתחושת המריחה והספיגה. הוא מיד יוצר תחושה של הגנה על העור, ובהחלט עומד בהבטחות להיות מרגיע וחברותי כלפי כל סוגי העור, ועור רגיש במיוחד. זה לא קרם שיבוא רע לאף אחת, ואם אתן מחפשות קרם לחות שהוא פשוט - פשוט טוב, בבקשה אל תחפשו רחוק.
ניתן להשיג בפארמים, אבל גם באתר שלהם >> כאן.

אז נכון שלקח לי קצת זמן הפעם, אבל לפחות חזרתי אליכן עם רשימה של המיטב מהמיטב!

6.1.2019

סדרות הטלויזיה הטובות של 2018

לא כתבתי כאן שום סיכום שנה ולא ברברתי על הבחירות וההחלטות שלי ל-2019, כי אני יודעת שזה מעייף ומה זאת בעצם שנה אזרחית ואיזו משמעות יש לבחירה שלי במוצר אזוטרי שהשתמשתי בו עד ה-31.12.18, לעומת הבחירות שלי החל מה-1.1.19. תנו לי לגלות לכן - אין לזה משמעות. 
אני בוחרת לסכם את 2018 עם הדברים החשובים באמת: הסדרות שצפיתי בהן ב-12 החודשים האחרונים ושעשו לי את השנה, ועל הדרך גם לבנות לכן רשימת צפיה שווה במיוחד. 

The Americans
הסדרה בכללותה זכתה כבר להכנס לפוסט פייבוריטס קודם, אולם אני רוצה להתעכב במיוחד על פרק הסיום ששודר השנה. בדומה ל-Mad Men שפרק הסיום שלה היה מופתי, גם כאן מדובר בסיום מתוכנן שהכותבים נערכו אליו מספיק זמן מראש, ולא נדחף לנו במורד הגרון כיוון שהסדרה יורדת באופן פתאומי מהאוויר לאור ירידת רייטינג. 
יש הבדל מהותי בין סדרות עם התחלה וסוף ברורים, ובין סדרות בלתי נגמרות - עד שהן נגמרות באופן הכי מאולץ שאפשר. "האמריקאים" היתה סדרה שכל כולה הובילה אל פרק הסיום, והוא היה שלם ומדויק. 
נכון, זו אף פעם לא היתה סדרה עם תקציב האפקטים הגבוה ביותר, אבל אני מעדיפה שישלמו יותר לכותבים טובים, מאשר לטכנאים שיודעים לשתול דרקון שיורק אש קרח (אופסי, ספויילר). 
"האמריקאים" היא סדרה מאתגרת, כזו שגורמת לך לשנוא ולאהוב ולרחם על אותה הדמות בו זמנית, עם פרקים שיכולים להיות קשים לפעמים ועם כיווני עלילה שלא תמיד ברורים. זו סדרה ששרטה לי את הלב ושבגללה לעולם לא אוכל לשמוע שוב את With or Without You של U2 מבלי שיהיה לי מחנק בגרון. 
אם מספר העונות מאתגר אתכן, אני בכל זאת מפצירה בכן לנסות. אני לא טיפוס של בינג' ובדרך כלל מתקדמת לאיטי עם סדרות מרובות פרקים, אבל זו אחת הסדרות היחידות שצפיתי בפרקים ברצף, לפעמים לאורך ימים שלמים (לא הישג שאני גאה בו, אמנם). 
בסופו של דבר כל העונות שוות את המאמץ כשצופים בצורה המופתית שבה בחרו הכותבים לסיים אותן. 


Homecoming
לפני הכל, אני רוצה להגיד שהחסרון הכי גדול של הסדרה הזאת היא הפיאה המזעזעת של ג'וליה רוברטס. עושה רושם שאחרי ששולמה לה המשכורת, לא נותר תקציב לאיפור/שיער וג'וליה נאלצה להצטייד אצל ברוריה בסנטר. 
חוץ מזה - סדרה נהדרת. זו סדרה, לכאורה, קטנה. הפרקים באורך ממוצע של כחצי שעה, קאסט הדמויות מצומצם והעלילה לא רחבה יתר על המידה. היופי האמיתי הוא בבימוי ובתצוגות המשחק של כל המשתתפים בסדרה. ג'וליה רוברטס, בהיותה הכוכבת הזוהרת שהיא, היתה יכולה בקלות להאפיל על כל הסדרה ולהפוך אותה ל-one woman show, אבל זה ממש לא קורה. הנוכחות שלה על המסך קטנה בדיוק במידה הדרושה עבור הדמות שהיא מגלמת. 
זו לא סדרה שאפשר להוריד ממנה את העיניים לכמה דקות כדי לקפל כביסה, כיוון שכל הקסם שלה נמצא ליטראלי על המסך - פיצולים, קפיצות אחורה וקדימה בזמן והקטנת והגדלת הפריים, כל אחד מהאלמנטים מבטא מסרים שונים ומקדם את העלילה שהולכת ומסתבכת עד לפתרון התעלומה.
נכון, זו לא סדרה שתהיה לטעמה של כל אחת, אולם אני עדיין חושבת שהיא אחת הסדרות הטובות והיפות שנעשו בשנה החולפת. תנו לג'וליה צ'אנס.

Patriot
אני לא חושבת שיש דרך לתאר את הסדרה הזו מבלי להרוס אותה, כי חלק גדול מהאפקטיביות של הסדרה הוא גורם ההפתעה. אתם חושבים שאתם צופים במשהו אחד, אבל מגלים שמדובר במשהו אחר לגמרי. זו לא בדיוק סדרת ריגול, גם לא קומדיה או סדרת דרמה. התואר הכי קרוב שאני יכולה לתת לה הוא "טרגדיה". זו סדרה שהיא כולה רצף טראגי של טעויות, כשלים ודמויות מטופשות. ייתכן שאני מתרועעת עם האנשים הלא נכונים, אבל אני מצאתי בה כל כך הרבה נקודות השקה לסיטואציות אמיתיות בחיי האישיים והמקצועיים, עד שהמצחיק נעשה עצוב. 
בניגוד לסדרות ריגול אחרות, שבהן נעשית גלוריפיקציה למקצוע, "פאטריוט" עושה את ההיפך הגמור. היא מפרקת את הז'אנר לגורמים האנושיים המרכיבים אותו, אנשים עם פגמים, בעיות וצרות, לא הכי מבריקים ורדופים על ידי קולגות טיפשים ומעצבנים. כמו כל יום עבודה שגרתי במשרד!
אתן חייבות את זה לעצמכן, ולו בשביל ההפוגה הקומית מהצרות האמיתיות של החיים. 

The Marvelous Mrs. Maisel
הסדרה הזאת היא הממתק הרשמי של השנה. אם אתן מחפשות סדרה קלילה וכייפית, פה תעצרו כי מצאתן. הרפתקאותיה של הגברת מייזל בניו יורק של שנות החמישים הן לא דבר שתרצו לפספס, בוודאי אם לב יהודי חם פועם בקרבכן. כאן לא כדאי לחפש רבדים עמוקים, רפרנסים תרבותיים מדויקים או עלילה הגיונית. הכל פה מוגזם, החל מהתלבושות ועד הדיאלוגים, אבל הכל עשוי כל כך טוב ומצחיק שזה לא באמת אמור לעניין אף אחד אם יש רצף עלילתי או השיר הנכון מתנגן בשנה הנכונה של הסדרה. מה שמעניין זה הפאנץ' ליין הבא, שלא לדבר על סוזי שנכנסה בקלות לפנתיאון הדמויות האהובות עליי בכל הזמנים. 
אין בסדרה הזאת שום דבר אפל או מדכא, זו סדרת feel good מכל בחינה, שכל הדמויות בה חביבות ומשעשעות והיא בדיוק התרופה אותה הדוקטור רשם לחורף גשום ואפור. תהנו!

 Bodyguard
אם לא שמעתן על שומר הראש החתיך מסוקטלנד, אתן כנראה חיות בתוך מערה על המאדים. הסדרה, שנוצרה על ידי ה-BBC (נטפליקס רק קנו את זכויות השידור), הפכה להיות אחת הסדרות הנצפות ביותר בבריטניה ונוצר סביבה הייפ מטורף. זה די פסיכי בהתחשב בכך שמדובר בסדרה קטנה למדי הכוללת 6 פרקים בלבד ולא היה שום צפי להמשיך אותה לעונה שניה. הסיפור מגיע אל סיומו באופן מאד מספק, כל החוטים הפרומים נקשרים ואנחנו לא נותרים עם שאלות ותהיות באוויר. 
כאן, בעצם, טמון סוד קסמה של הסדרה. היא לא עושה טיזינג אין סופי ולא גוררת קווי עלילה לאורך פרקים שלמים. דברים בה קורים מהר, ואם מצמצתם פספסתם. ריצ'ארד מאדן חוזר מן המתים אחרי החתונה האדומה וממציא את עצמו מחדש בתור שומר הראש של שרה בקבינט הבריטי. מפה לשם, העניינים מתלהטים ומסתבכים ורגע אחרי שתסיימו את הפרק האחרון מיד תרצו להמשיך לעוד. אבל אין עוד - עדיין.
היו סמוכות ובטוחות שנראה עוד מהסדרה הזאת בעתיד, אבל אני גם משוכנעת שאי אפשר יהיה להתעלות על רמת המתח והסיפוק שהביאה העונה הראשונה, דוקא משום שאף אחד לא תכנן את המשכה. 

A Very English Scandal
אתן לא באמת צריכות להיות מבינות גדולות בהיסטוריה בריטית כדי להנות מהסדרה הזאת, העוקבת אחר אחת השערוריות הפוליטיות המטורללות בפוליטיקה האנגלית. חבר הפרלמנט שמנסה לחסל את המאהב הסודי שלו וכושל בצורה מפוארת הוא לא דמות מומצאת, אלא כל חלק בסדרה הזאת התרחש במציאות. מנעד הדמויות שכמוהו ניתן למצוא רק בסדרות בריטיות הופך אותה לסוכריה שקשה לסרב לה, שלא לדבר על ההופעה המעולה של יו גראנט בתפקיד הנבל החביב הראשי.
מכיוון שהסיפור כל כך משוגע, הכותבים לא היו צריכים להתאמץ יותר מידי כדי להפוך אותו לקומדיה אחת ארוכה של טעויות, אבל הסוד האמיתי של הסדרה מצוי דוקא ברגעים נוגעים ללב, שבהם מאחורי ההגחכה של חלק מהדמויות מבצבצת אנושיות מכמירת לב. 
אחרי שבכיתי מצחוק, סצינה אחת בסוף הסדרה גרמה לי לדמעות מסוג אחר לגמרי, וזה יופיו של הסיפור שהוא משוגע ומציאותי באותה מידה. הצפיה חובה, ולא רק לחובבות הז'אנר של יו גראנט. 

ואלה שלא
באותה מידה שנהנתי מסדרות מצוינות השנה, היו גם כאלה שבזבזו לי לחלוטין את הזמן. שתיים מהן מפלצות באזז ורייטינג, ראו הוזהרתן!
בית הקלפים - באמת שלא היה שום טעם, במיוחד אחרי שהעונה שעברה היתה דווקא אחת הטובות של הסדרה. הסדרה היתה צריכה להתפוגג ביחד עם דמותו של פראנק אנדרווד שהומת במקביל לקריירה של קווין ספייסי. במקום שזו תהיה עונת "גירל פאוואר" אמיתית עם רובין רייט בתפקיד הראשי, זו הפכה להיות אחת הסדרות המקושקשות והבלתי מובנות עם סוף שלא עושה חסד עם ההתחלה המפוארת שהיתה לה.
החברה הגאונה - אם אני אגיד לכן שזו הסדרה הכי "HBO-אית" שתראו, תבינו למה אני מתכוונת? כי אין לי דרך אחרת לתאר אותה. אולי מילים כמו פומפוזית, יומרנית ובעיקר מאד מרגיזה. העיבוד לסדרת הספרים הנאפוליטנים לקח את כל מה שהיה מעצבן בספרים (דמויות חד מימדיות, כיווני עלילה שאינם ממריאים לשום מקום) והעצימה אותם כפליים. הכל מאד יפה, השחזור מרשים, ההשקעה ניכרת והאיטלקית זורמת, אבל אין בה עומק ואין בה רבדים. שתקום מי שהצליחה לחלץ אפילו דמעה אחת על גורלה של לילה האומללה (אך המעצבנת). לא? גם אצלי אין.
Unreal - דוגמה ומופת לסדרות שהתחילו חזק, המשיכו בינוני וסיימו גרוע. "אנריל" היתה אצבע משולשת בעין של באזז סדרות הכאילו ריאליטי כדוגמת הרווק ושות' וחשפה את כל הכביסה המלוכלכת ששומרים מאחורי הקלעים. העונה הראשונה היתה שילוב מבריק בין בידור טראשי בדיוק כמו המקור עליו היא לועגת, ובין אמירות נוקבות על תעשיית הטלוויזיה בכלל והריאליטי בפרט. משם והלאה, זה רק הידרדר יותר ויותר לתהומות, עד לעונה האחרונה ששוחררה באופן מפתיע ביחד עם העונה הקודמת. היוצרים כאילו רצו להיפטר מהסדרה ואני יכולה להבין למה, כי כל מה שהיה משעשע ואירוני בעונתה הראשונה, הפך לבדיחה לא מצחיקה באחרונה. מה חבל.

רגע לפני סיום, כמה מילים על מי שעומדות מאחורי חלק גדול מהסדרות אשר הוזכרו כאן. נטפליקס, אמאזון פריים וחברות הכבלים כמו HBO ו-FX נמצאות בתחרות קשה על לב הצופה ומשקיעות סכומי עתק בסדרות עם קאסטים מפוארים והפקה בהיקף קולנועי. לא תמיד זה מצליח להן. 
הזוכה השנה היא אמאזון פריים, שאחראית על רוב הסדרות שמופיעות ברשימה שלי - פאטריוט, הומקאמינג ומיסיס מייזל הן רק חלק מהסדרות שהופקו על ידה (היו השנה גם את "ג'ק ראיין" ו-"בוש" שהיו מהנות אך לא הפילו אותי מהכסא) וכולן סדרות מעניינות ולא שגרתיות עם קאסט מרשים של שחקנים וכתיבה מעולה. 
נטפליקס התקשקשה הרבה בשנה האחרונה ועיקר הבאזז נסב סביב 80 מיליון הדולר שהיא שילמה כדי להמשיך לשדר פרקים לעוסים של חברים, ופחות על סדרות חדשות ומעניינות. אם תגידו "הפרק האינטראקטיבי של מראה שחורה" אני באמת אזרוק אתכן מהחדר. גם הלהיט הגדול "בודיגארד" הוא בעצם רכש מה-BBC ולא הפקת מקור של נטפליקס. 
מצד שני, אם כל המאמצים של נטפליקס הופנו אל עבר ההפקה של "רומא", אולי בכל זאת זה היה שווה את זה, אולם כאן זה לא הזמן והמקום לעסוק בסרטים. 
חברות הכבלים קצת דורכות במקום. FX סיימה עונה מצוינת לאמריקאים, אבל HBO ממשיכה לגלות סימנים קשים של כבדות והזדקנות עם ההפקה הגרנדיוזית של "החברה הגאונה". 
לגבי ה-BBC אין לי שום דבר רע לומר. הם מושלמים ואשמח לשבת איתם לכוס תה של מנחה כדי לקבל פירוט על לוח השידורים של 2019. 

תכתבו לי בתגובות - איזה סדרות הכי אהבתן השנה? ואולי תפתרו לי את מצוקת הצפיה שאני נתונה בה עכשיו. 
דעות חלוקות על כל הנאמר בפוסט, גם הן יתקבלו בברכה.