‪Google+‬‏ ‪Google+‬‏
כמה מילים על הנושאים החשובים באמת.
לפניות, שאלות, בקשות וסתם להגיד שלום - אשמח אם תיצרו איתי קשר בכתובת israelmakeupblog@gmail.com

23.10.2019

יומן מסע - סתיו בארה"ב / יום 8

היום האחרון של יומן המסע שלנו היה יום 5 והנה כבר אנחנו קופצים ליום 8. תרשו לי לדלג על הימים המשעממים של ביקורי משפחה וחברים ושופינג בקניונים עצומים. 

ביום השמיני שלי כאן קפצתי לשוק פשפשים שמתרחש מידי יום ראשון בברוקלין. זוכרות את הביקור הטראומטי שלי בברוקלין ביום השני של המסע? אחריו נשבעתי שאני עם ברוקלין סיימתי ואין לי יותר מה לחפש שם. לא עבר אפילו שבוע, והנה אני שוב בברוקלין. מסתבר שאם מציעים לי מציאות וינטג', אני אחזור גם אחזור. 


השוק לא גדול והוא קורה בשכונה שנקראת - DUMBO, לא על שם הפיל גדול האוזניים, אלא קיצור של Down Under the Manhattan Bridge Overpass. לפני משהו כמו 60 שנה, זאת היתה שכונה שאף אחד לא רצה לגור בה. היום זה איזור היפסטרי מבוקש, מתוקתק ומשופץ ומהווה לוקיישן פופולרי במיוחד בסופ"ש. הגעתי מוקדם לשוק וכבר הוא היה שוקק חיים, וכל בתי הקפה והמסעדות סביבו היו הומי אדם. נראה שכל ניו-יורק הגיעה כדי לחפש מציאות ולאכול דונאט בגודל של הראש שלי עם קפה על חלב סויה. 

השוק עצמו, ובכן, נחמד. מציאות רבות אין שם, להיפך למעשה. כיוון שמדובר באטרקציה תיירותית, אף אחד מהמוכרים בשוק הוא לא פראייר. הסחורה נעה בין וינטאג' אמיתי לבין רפרודוקציות - חלקן מוצלחות יותר וחלקן פחות. מציאות אמיתיות צריך לחפש במקומות אליהם התיירים לא מגיעים, לא בשכונה החדשה הכי מבוקשת בעיר. אבל אני מודה שהיה לי נחמד להסתובב בין הדוכנים, לרחרח פה ושם בגדים או אביזרים ולטעת תקוה נכזבת ברוכלים שאני מתכוונת לקנות משהו. נהנתי לא פחות להסתובב ברחובות השכונה ולקנות קפה ומאפה במאפיה מקומית. 


לא משנה כמה פעמים אבקר פה, אני עדיין לא אצליח להתגבר על גודל המנות שמקבלים במסעדות, בתי קפה וכל מקום שבו קונים אוכל. המאפין שהזמנתי היה בגודל של שני מאפינס בישראל ואני תוהה מאיפה מגיע הצורך הזה למכור אוכל כל כך מוגזם. בשכונה שבה מנוי לחדר כושר הוא בגדר חובה אזרחית בסיסית, מי באמת אוכל מאפים בגודל כזה? אחרי 3 ביסים אני חושבת על כמויות האוכל המבוזבז שהולכות פה לפח ומנגד ההומלסים שממלאים את רחובות העיר, ועובר לי התיאבון.


חלקים נרחבים של ברוקלין עוברים מה שנקרא "ג'נטריפיקציה", תהליך מזורז של הפיכתם משכונות שגרים בהן רק אם אין ברירה, לאיזורים טרנדיים, מבוקשים ויקרים. בתחילת הטיול, הגעתי אל חלקים אחרים של ברוקלין, החלקים שאף אחד לא בא לקנות שם וינטג' במחיר מוגזם ובראנץ' בבית קפה עם זמן המתנה ממוצע של שעה לשולחן. 

מצד אחד הברוקלין שביקרתי בה היום, הנקייה והמסודרת עם הנוף היפה - היא נוחה ונעימה יותר וניראת כמו סצינה מסרט. מצד שני, הברוקלין אליה נקלעתי בטעות היתה מרתקת ושוקקת חיים אמתיים, לא כאלה שנראים כמו שכפול של אלפי תמונות אינסטגרם. זה אמנם הרבה פחות זוהר, אבל הרבה יותר מעניין. 


לאורך ההאדסון ישנה טיילת שעוברת מתחת לגשר מנהטן. הגשר עצמו מתפרק וחלקים ממנו מתרסקים על המטיילים. ארצות הברית כל כך מפותחת בתחומים רבים, אבל זה גם מקום שהגשרים בו קורסים אט אט והכבישים המהירים צריכים מישהו עשיר ש"ייאמץ" אותם ויתן את חסותו עליהם כדי לבצע בהם תיקונים. 
בכל מקום כל הזמן יש עבודות תחזוקה על בניינים, מדרכות, כבישים, גשרים ומנהרות. זו ללא ספק הארץ החדשה - מקום שנמצא במצב התחדשות בלתי פוסק, במה שנראה כמו גלגל של בלאי ותיקון שאין לו סוף. 

לכל בניין יש "Super", אדם שכל תפקידו לוודא שכל המערכות מתקתקות ולדאוג לביצוע תיקונים, אם צריך. לכל כביש יש עשיר שייאמץ אותו ושתרומתו מממנת את התיקונים הנדרשים בו. לכל מוזיאון יש תורמים ששמם מתנוסס על הקירות וכספם מופנה לשיפוץ המיצגים והחללים. 
בכל פינה יש אנשים שהגשימו את החלום, שעשו הרבה כסף ושמניעים את המקום הזה קדימה, ערש הקפטילזים במובן הכי טהור שלו. אם העשירים לא יתעשרו, הכבישים לא ישופצו ולפועל הפשוט לא תהיה דרך להגיע לעבודה. 

לפחות תמיד תהיה מערכת הסאבוויי - שם אף אחד לא תורם אגורה ורמת הניקיון והתחזוקה בהתאם.


זאת הפעם האחרונה שלי בברוקלין במסע הנוכחי, ואני שמחה שיצא לי לראות את שני הצדדים שלה. 
בברוקלין נתקלתי בחנויות ספרים ונייר חמודות, אבל התעצלתי לעשות שם קניות כי לא רציתי להסחב עם שקיות. רק כשאני חוזרת למנהטן אני מגלה שכל חנויות הספרים הגדולות שהיו נפוצות - נעלמו כלא היו ומוצרי נייר יפים, שאינם גלויות תיירותיות להחריד, אין בנמצא.

יכול להיות שלברוקלין יש עדיין אי אילו יתרונות על פני העיר הגדולה.


(מוזמנות להצטרף אליי גם באינסטגרם - אני מתעדת חלקים מהטיול גם בסטוריז)

17.10.2019

יומן מסע - סתיו בארה"ב / יום 5

יומן המסע האחרון היה מיום 2 ולא קפצנו קדימה בזמן, אני פשוט חוסכת לכן את ימים 3 ו-4 שהיו יום כיפור. אני צמה בישראל וצמתי גם כאן והאומללות היתה זהה למדי, כך שאין לי הרבה מה לספר על הימים הללו. 
היום החמישי, לעומת זאת, היה אחד הימים היפים והנחמדים שלי כאן. אחרי פיאסקו ברוקלין, החלטתי לקחת את הלו"ז באיזי ולהשתמש במערכת הסאבוויי כדי לחצות מרחקים ארוכים במקום לצעוד ולצעוד כמו בני ישראל במדבר. 

מצויידת במטען הנייד ובסוללה מלאה, התחלתי את היום בסנטרל פארק, אחד הפארקים המפורסמים בעולם אם לא ה-. בניגוד לדיעה הרוות שסנטרל פארק הוא כמו אי בודד באמצע העיר הסואנת, הפארק עצמו עמוס באנשים, כלבים, מטיילים, ילדים, רוכבי אופניים ותיירים. אמנם זה לא הפארק השקט והמבודד ביותר בעולם, אבל כל זה לא פוגם ביופיו. 
למרות שבצפון מדינת ניו-יורק העלים כבר מתחילים להחליף צבעים והסתיו מראה נוכחות, לכאן הוא עדיין לא הגיע והכל ירוק עז. 


העיר, שגוהרת על הפארק משני צדדיו, פולטת כמויות עצומות של זיהום אויר ומבטיחה עוד כמה שבועות של קיץ בפארק. כמות הכלבים פה עצומה, ואולי זה מסביר את העובדה שאפילו חתול אחד לא פגשתי בכל הזמן שלי פה. לא בפארק, לא ברחובות ולא בחצרות. חתולי ניו-יורק, איפה אתם מתחבאים?

  
היעד היום הוא מוזיאון המטרופוליטן, אחד המוזיאונים המפורסמים בעולם בזכות יצירות האמנות המוצגות בו. עולמי צר כעולמה של נמלה, ולכן המטרופוליטן עבורי הוא בעיקר אחד הלוקיישנים העיקריים בסדרה "גוסיפ גירל". בלייר וואלדורף הפכה את המדרגות לאייקוניות, ואף יצירה של ואן גוך לא תיקח ממנה את ההישג הזה.

אחד הדברים החמודים במוזיאון אלה קבוצות הילדים שמגיעות לשם לסיורים מודרכים ומובלים על ידי מורות ומשגיחות. הם מגיעים מבתי ספר פרטיים ויוקרתיים, לבושים בתלבושת אחידה מגוהצת למשעי וצועדים בזוגות יד ביד, בצורה מסודרת ומאורגנת כמו שילדים ישראלים לעולם לא יצעדו בשום מקום. 
אותי בית הספר לקח לחדר האמבטיה בו התאבדה שרה גיבורת ניל"י, את הילדים בניו-יורק לוקחים למוזיאון כדי לצפות ביצירות של רנואר, ואן גוך וסזאן. יחי ההבדל הקטן. 


היחסים שלי עם מוזיאונים מורכבים. מצד אחד, אני אוהבת ללכת לאיבוד בין גלריות ואני אוהבת מאד אמנות. מצד שני, לא תמיד יש לי את הסבלנות לשהות במקום אחד לאורך כל כך הרבה זמן, במיוחד כאשר מדובר במוזיאונים כל כך עצומים כמו המט. כמו כן, מוזיאונים מפורסמים בדרך כלל נוטים להיות עמוסים, ואם יש משהו שאני לא אוהבת לעשות, זה לפלס את דרכי בין המוני אנשים כדי לצפות באמנות.

יכול להיות שהגעתי באמצע השבוע ויכול להיות שזו עונה פחות עמוסה בתיירים. אני לא בטוחה מה היתה הסיבה, אבל בפועל המוזיאון לא היה עמוס בכלל. למעשה, לא המתנתי אפילו דקה בתור לכרטיסים. לקחתי את עצמי, את מדבקת המבקרת ואת מדריך האודיו שלי והתחלתי להסתובב בין הגלריות. 


המוזיאון עצום, אבל לא בלתי אפשרי לניווט ויכולתי לדלג בקלות על גלריות שהציגו יצירות מתקופות וז'אנרים שפחות התחברתי אליהם. היצירות הקלאסיות לא יכולות להתחרות באוספים של מוזיאונים קלאסיים באירופה כמו הגלריה הלאומית לאומנות בלונדון או הותיקן. בשביל רפאל, דה וינצ'י, טיציאן, קרבג'יו ורמברנט צריך ליסוע לאירופה.

הגלריה של התקופה האימפרסיוניסטית, לעומת זאת, היא עונג אחד טהור וארוך. 
יצירות קלאסיות תמיד יהיו מרשימות, אבל יצירות אימפרסיוניסטיות מצליחות להביא אותי לדמעות. מביך להודות בזה, אבל אני יכולה לעמוד מול יצירה של קלוד מונה או רנואר ולהיות על סף בכי מרוב יופיה של התמונה, מכך שהיא מציג סצינה יום יומית או נוף משעמם בצורה שמביעה כל כך הרבה רגשות. התקופה האימפרסיוניסטית היא תקופה של יצירות המתארות סצינות קטנות - של חופשה, של פארק, של אנשים שעסוקים בעיסוקים יום יומיים לאותה תקופה - ולא מלכים רכובים על סוסים או קדושים מעונים. 


הסתובבתי סביב עצמי והחדרים המרכיבים את הגלריות של התקופה האימפרסיוניסטית ותחילת המאה ה-20 בערך 3 פעמים, בכל פעם חזרתי אל התמונות שאהבתי במיוחד. הטירוף של ואן גוך שניכר בכל נגיעת מכחול אלימה על הקנבס, העדינות של מונה שצייר השתקפויות במים שוב ושוב ושוב, בכל פעם בסגנון קצת אחר, והעדינות של רנואר שתפס רגעים קטנים ופרטיים של אנשים, של ילדים ואפילו של צלחת פירות.
אני עומדת מול תמונה אחת דקות ארוכות והיא מזכירה לי אנשים אהובים שמחכים לי בבית והייתי כל כך רוצה שיהיו איתי כאן. בעיר זרה, רחוקה מכל מה שאני מכירה, לא אכפת לי לעמוד לבד מול תמונה בגלריה ולבכות בשקט בשקט - הגעגועים והיופי של היצירה מתערבבים לעיסת רגשות שאני לא יודעת מה לעשות בה.


המט הוא מוזיאון יפה - חלקים ממנו אפילו עושים רושם של מוזיאון מודרני שנבנה לאחרונה, למרות שהוא קיים מ-1872. האמריקאים טובים מאד בשמירה על הסדר והנקיון כשהם מעוניינים בכך (בתחנות סאבוויי, נניח, הם לא מעוניינים). רצפות השיש של המוזיאון בוהקות והחלקים המחברים בין האגפים השונים של המוזיאון מרשימים בגודלם ובעיצובם. 
בהיותו אחד המוזיאונים החשובים בארה"ב, הוא גם מכיל אוסף גדול של אמנות אמריקאית. אני מודה שהגעתי אליה אחרי שביליתי כבר כמה שעות טובות בשיטוט במוזיאון וסבלנותי פקעה, זה השלב שבו אני חייבת להמשיך לנקודה הבאה.


שוב נפלטתי בחזרה לפארק, שוב התחלתי בצעידה לאורך המדשאות, העצים והגשרים המוגזמים.
זו כבר היתה שעת צהריים ורבים מיושבי המשרדים נפלטו אל הפארק לאכול ארוחת צהריים על אחד הספסלים. הם חמושים באוזניות ומצויידים בקופסאות שרכשו באחת ממשאיות האוכל הפזורות לאורך השדירות, ואני רק צריכה להביט בהן כדי להרגיש סימפטומים ראשונים של קלקול קיבה.
לארוחת הצהריים לא תמצאו אותי אוכלת קבב בפיתה בפארק, אלא אני שמה את פעמיי אל Suprema Pizza, הפיצה הטעימה ביותר בניו-יורק. או כך לפחות הבטיחו לי.
זו הפיצריה הכי אולד סקול שאפשר לדמיין, עם קופה רושמת שלא שהיתה משוכלל בשנות השישים, כשהפיצרייה נפתחה. היום היא מנוהל על ידי בנו של המייסד, שהצליח לשכנע את אבא להציע ללקוחות תוספות על הפיצה רק בשנת 1988. עד אז, המקום הגיש פיצה אחת ויחידה - רוטב עגבניות ומוצרלה. 
הדבר האחרון שאת רוצה כשאת יושבת בפיצריה עם פה מלא פיצה, זה שמישהו ייגש אליך וידבר איתך. לא רק שמישהו ניגש, הבעלים עצמו צץ מעליי והודיע שהיום הוא עשה קצת שינויים ברוטב העגבניות של הפיצה. היה לו חשוב לחקור את הלקוחות ולשאול אם הרוטב טעים. אני מניחה שבמקום שקיים מאז שנות ה-60, לא ממהרים לעשות שינויים, ואם כבר עושים אז מוודאים שהלקוחות עדיין מבסוטים.
האיש נראה כאילו נשלף מתוך סצינה של הסופרנוס, יותר איטלקי ממנו יש רק באיטליה. בעודי מנסה להחליט אם מדובר במתיחה או בדבר האמיתי, הוא מיהר להציע להכין לי פיצה חדשה במו ידיו. הבעלים של הפיצריה מציע לך פיצה טריה על חשבון הבית, מי יסרב? ברור שסירבתי ויצאתי משם בתחושת החמצה קלה.
הפיצה, אגב, אכן טעימה מאד. וגם רוטב העגבניות החדש. 


משם המשכתי אל שוק האוכל של צ'לסי, צעד נבון לעשות על בטן מלאה. צ'לסי היא אחת השכונות ההיפסטריות ביותר בעיר ולפיכך עפופה בניחוח מריחואנה קל. הם היו אומרים לי שמוכרים פה מפיצי ריח בניחוח סמים, לא הייתי מופתעת.
השוק עצמו הוא קצת כמו שרונה, רק ביותר גדול וביותר מבחר ולפיכך לא הכי הרשים אותי. ריחות כבדים של אוכל מלווים את הביקור וזה מרגיש בעיקר כמו אטרקציה תיירותית ופחות כמו מקום שאליו מקומיים מגיעים כדי לקנות אוכל מעניין.

העיר הזאת יכולה להיות כל כך זרה ומתויירת, קל לשכוח שזה מקום שאנשים באמת גרים בו. הילדים במוזיאון והבעלים של הפיצריה הזכירו לי היום את ניו-יורק המקומית, של ילדי העשירים והפיצריות של המהגרים האיטלקים. למרות המרחק הפיזי בין האפפר איסט סייד לבין השוליים החיצוניים של שכונת צ'לסי, זה עדיין מרגיש שני צדדים של אותו מטבע. שם למעלה הולכים למוזיאונים, אבל פה למטה אפשר לאכול את הפיצה הטעימה ביותר בעיר ולהבטיח לבעלים המודאג שהרוטב החדש הוא לגמרי לגמרי בסדר.


(מוזמנות לעקוב אחריי באינסטגרם - אני מתעדת חלקים מהטיול גם בסטוריז)


13.10.2019

יומן מסע - סתיו בארה"ב / יום 2

נתחיל מהסוף - זה היה יום קשה.
הכל התחיל מזה שרציתי לחצות את גשר ברוקלין, אטרקציה שדילגתי עליה בכל הפעמים הקודמות שביקרתי בניו-יורק. מעבר למנהטן, לא ממש הגעתי לשכונות המרכיבות את ניו-יורק סיטי, ברוקלין אחת מהן. החלטתי שהפעם זה קורה, ויצאתי לדרך.

כמו בכל אטרקציה תיירותית בעיר הזאת, גם פה היו המון אנשים, דוברים בליל של שפות וכולם נושאים טלפונים ומצלמים כל זוית מהנוף. עבורי הגשר היה סוג של אנטי קליימקס, ולמעשה אני חושבת שהוא מציג את מנהטן מהצד הכי פחות יפה שלה. כשמסתכלים עליה מהגשר, זה נראה כאילו מנהטן היא ערבוביה של מגדלים שמטפסים אחד על השני ומתחרים על התואר מי יהיה המגדל הגבוה והמוגזם ביותר. 


כדי להגיע לגשר, הייתי צריכה להתמודד לראשונה במהלך הביקור הנוכחי עם מערכת הסאבוויי. ביקרתי בהרבה ערים בימי חיי ובכולן הצלחתי להתמודד עם מערכת התחבורה הציבורית. רק בניו יורק אני לא מצליחה להבין את ההגיון של הרכבות, שלפעמים לא עוצרות בתחנות שבהן הן אמורות לעצור וניראות כאילו לא חודשו מאז שודרו בטלויזיה הפרקים הראשונים של סיינפלד. 

החבר גוגל, למזלי, יודע לתת הנחיות מדויקות על איזה רכבת לעלות והיכן יש לרדת וכך אני מצליחה לפלס את דרכי בסבך התחנות מרובות המפלסים והרציפים. מה יקרה אם הטלפון שלי ימות ולא אוכל לנווט בעזרת גוגל? נגלה בהמשך. 


ברוקלין, מסתבר, היא הצד הפחות מלוטש והרבה פחות לבן של מנהטן. פה כבר לא ניתן למצוא סטארבקס בכל פינה שמציעים קפה יקר ואינטרנט בחינם, והרחובות מלאים באנשים רגילים. בעוד מנהטן היא עיר של גברים בחליפות ונשים שניראות כאילו נשלפו מקטלוג של בננה רפבליק, ברוקלין הרבה יותר צבעונית ויש בה בליל מעניין של יהודים, שחורים ומוסלמים. עורכי דין חובשי כיפה שנפלטים מבנייני בתי המשפט הממוקמים בברוקלין, לצד נשים מכוסות בבורקה מכף רגל ועד ראש שקונות לילדיהן נעליים. 


לצד כולם מתגוררים חסרי הבית, שהם בעצם בכל מקום. מגוננים על חפציהם ומנמנמים על ספסלים, הם עדות עצובה ומכמירת לב לצד השני של המטבע האמריקאי. העושר והצריכה האינסופית, לצד אלה האוספים את החפצים המושלכים של כל מי שיכול להרשות לעצמו להשליכם. החיים בניו-יורק לא זולים, והעיר פולטת לרחוב את כל מי שלא מצליח לעמוד בסטנדרטים של המגורים בה.


הרחובות בעיר עצומים וארוכים הרבה יותר מכפי שזה נראה במפה. כך מצאתי את עצמי צועדת כמעט שעתיים עד שהגעתי אל פארק עצום, ירוק ומאד שליו וכמעט ריק מאדם. מי שכן חלף על פני בפארק היה מצויד בכלב מפואר כלשהו. עושה רושם כאילו אף אחד פה לא מאמץ כלבים מעורבים וכולם מגדלים רק כלבים גזעיים מפוארים מאד שמביטים בי בהתנשאות. אפילו הכלבים נראים פה מפונקים ורגילים לחיי מותרות, כולם גזומים ומסורקים למשעי. 

אני ממשיכה לצעוד במרץ הולך ופוחת עד שאני נפלטת מהפארק בחזרה לרחוב. בשלב הזה אני גם מתחילה להתחרט על כל המים ששתיתי וגם מגלה שהסוללה של הטלפון עומדת להגמר ואין לי מושג איפה אני ואיך אני חוזרת מפה הביתה. הייתן חושבות שאדם סביר היה חוזר על עקבותיו כדי לצמצם את המרחק בחזרה לחוף מבטחים, אבל מעולם לא הייתי אישה סבירה וכנראה שגם לעולם לא אהיה. אני ממשיכה לצעוד לכיוון שכונות שניראות יותר ויותר מפוקפקות ככל ואחוזי הסוללה הולכים וצונחים. 


קחו את כל הסטריאוטיפים של שכונות מסוכנות בניו יורק ותכניסו אותם למקום אחד - זה המקום אליו הגעתי. גראפיטי בכל פינה? יש. מוזיקה רועשת שבוקעת ממכוניות חולפות? יש. גברים שעומדים מחוץ למוסכים ודיינרים ובוחנים את כל העוברים ושבים? יש ויש. רחוב ראשי שמורכב ברובו מחנויות שפשטו את הרגל? יש. ילדים שמבלים את זמנם הפנוי בסניף KFC? יש. גדרות ברזל מפרידות בין הבתים, החלונות מוגפים והמוכניות הרבה פחות חדשות ונוצצות. 

אני, מן הסתם, השתלבתי בסביבה כמו חתול בגינת כלבים. לבסוף הצלחתי למצוא תחנת סאבוויי מזערית, לעלות על הרכבת הראשונה ולהגיע איתה למעבה ברוקלין, רק שפה - הכל נראה אחרת. הצלחתי לנחות בשכונה יהודית ותנו לי להגיד לכם - היהודים פה גרים באיזורים מכוערים ממש. 

אם היו אומרים לי שזה רחוב אלנבי בתל-אביב, לא הייתי מופתעת. אין פה שום דבר יפה או נעים לעין, רק עירוניות אפורה, מלוכלכת למדי ועמוסה באנשים וילדים. מצד שני, ליהודים יש כנראה יותר כסף לקפה, כי מצאתי פה סוף סוף סניף של סטארבקס. תוך זמן קצר אני מבחינה בתופעה מעניינת - אנשים שקנו אוכל בטייק אוויי במעדניות הכשרות שמסביב, באים לאכול אותו בסניף המזמין של סטארבקס. אף אחד לא מעיר להם על זה כלום והם מתנחלים בכיף על השולחנות עם פיצות, סנדוויצ'ים וקלקרים עמוסי אוכל מבושל. קפה? הם כבר ישתו בבית כנראה.


8 שעות אחרי שיצאתי לדרך, אני סוף סוף עולה על הרכבת שתחזיר אותי אל מנהטן, ומשם הביתה, לא לפני שאני קונה מטען נייד בסניף של CVS. 

ברוקלין מעניינת ומאתגרת הרבה יותר ממנהטן והרבה פחות מלוטשת מהעיר הנוצצת שבעברו השני של הנהר. הגשר מחבר בין עולמות שונים לגמרי, בין אלה שיש להם הרבה, לבין אלה שיש להם פחות. פה, לראשונה, אני מרגישה כמו תיירת. מישהי שמציצה מאחורי הוילון של האטרקציות הנוצצות, אל החיים האמיתיים של העיר העצומה הזאת. 


(מוזמנות לעקוב אחריי באינסטגרם - אני מתעדת חלקים מהטיול גם בסטוריז)

8.10.2019

יומן מסע - סתיו בארה"ב / יום 1

תנו לי להגיד לכן, לפגוש דוכן של דאנקין דונאטס עם קפה אמריקאי מהביל ב-4 לפנות בוקר ובמחיר של 2 דולר - זה אחד הדברים המשמחים בחיים. 
יצאתי למסע ביום שבת ה-5 לאוקטובר ובסיומו נחתתי בארצות הברית, רצוצה ועייפה, בשעה הכי חשוכה של הלילה. כעבור 46 בדיקות בטחוניות והחתמות של דרכונים וטפסים, נפלטתי אל אולם הנוסעים הנטוש עם 2 מזוודות מתגלגלות, והלוגו המזמין, הילדותי משהו, של דאנקין דונאטס קרץ אליי מאחת הפינות בטרמינל. 


אל ארצות הברית לא מגיעים, אל ארצות הברית זוחלים - לא משנה באיזו שעה נוחתים ובאיזה שדה תעופה. הטיסה הארוכה וההתמודדות עם שלטונות ההגירה, המכס והפיקוח על מזון(!) מתישים את התייר עוד לפני שראה אפילו נורה אחת של האמפייר סטייט בילדינג קורצת אליו מרחוק. הדבר העיקרי שמובטח בארץ הזאת, זה אפיסת כוחות מוחלטת ב-24 השעות הראשונות של השהות בה.

ברוכות הבאות ליומן המסע שלי בארה"ב, בסתיו 2019. החלטתי לנצל את קיומו של הבלוג כדי לתעד את החוויות שלי כאן, מנקודת מבט של תיירת - זה לא יומן מסע של אינסטגרם, זו לא תהיה רשימה של אטרקציות מומלצות. יכול להיות שיופיעו בו חוויות רגילות ומשעממות לחלוטין, כמו לקנות קפה בדאנקין דונאטס ב-4 לפנות בוקר. 
התמונות לא יהיו מלוטשות וערוכות כלל ולמעשה, ייתכן שרובן יהיו תמונות שהיו נופלות על רצפת העריכה של פרופיל האינסטגרם שלי. ככל שאני מבלה פה יותר זמן ומבקרת פה יותר פעמים, אני מבינה עד כמה ארה"ב כפי שהיא מוצגת באפיקי צריכת התרבות המוכרים לנו (טלויזיה, סרטים וספרים), היא בעצם הכל ושום דבר מהתיאורים הללו. 

במהלך המסע הזה ייתכן והטלפון יישאר בתיק ואני לא אצלם תמונה מכל יעד או אטרקציה, כי לפעמים כדי להפנים את עוצמת היופי של אגם עצום וחלק כמו מראה, המכונס בין 2 הרים עטורים בעלי שלכת - צריך להביט בו ולחרוט את המראה בזכרון האישי, ופחות בזכרון של המכשיר הנייד.
הלוואי וזה יהיה מסע מעניין והלוואי ואני אצליח להתמיד עם הכתיבה שלו לכל אורכו.


כשמגיעים לארה"ב, ההמלצה הגורפת היא להתחיל (או להמשיך) את היום כפי שהיינו עושים באותה שעה בבית, ולא ליפול לשינה ארוכה מידי שתשבש את שעות העירנות במהלך תקופת ההסתגלות לשעון המקומי. לפיכך, מה יותר הגיוני וטבעי מאשר ליסוע לפסטיבל תפוחים בעיירה נידחת בהרי מדינת ניו-יורק, בדיוק כפי שהייתי עושה בבית.
למעלה משעה נסיעה בכבישים המהירים של ארה"ב יכולה להיות מטלה מייאשת ומדכאת. הכבישים המהירים חותכים את הטבע לאורכה ולרוחבה של המדינה ובדרך כלל לא מספקים נופים יוצאי דופן, מלבד ועוד ועוד מכוניות. אבל כשנוסעים בדרכים חלופיות, בכבישים העוקפים והצדדיים, עלולים אולי להאריך את הדרך, אבל גם ליפות אותה בצורה שקשה לתאר במילים. מדינת ניו יורק היא מדינה מרשימה בצורה אלגנטית, ככל ומטפסים לגובה ההרים. אין כמעט בינה ובין מנהטן דבר וחצי דבר, זה כאילו מדובר (ולמעשה כך אכן הדבר) בשתי מדינות שונות לחלוטין. רכסי האפלצ'יה והאדירונדק מתנשאים מעל אגמים ונחלים עצומים, הרים דוממים ויפיפים, צפופי עצים וצמחיה.


מצד אחד - זה מרשים מאד, מצד שני זה מרגיש כמו מקום שבקלות יכלו לצלם בו סרט אימה מתחילתו ועד סופו, ועוד מהסוג הדוקומנטרי. העיירות באיזורים אלה ניראות כמו סט מהסוג שמוצאים בסופו את הגופה מבותרת ומושלכת ביער, או מוסתרת במרתף בית מבודד. זה מקום שאי אפשר שלא לתהות מי הם האנשים שבוחרים לגור בצורה כזאת, בעיירות מזעריות שאין בהן דבר וחצי דבר מלבד תחנת דלק ואיזור מסחרי קטנטן. הבתים אמנם גדולים ומרשימים, אך מרוחקים האחד מהשני ונראים כאילו אינם שייכים לשכונה או לשכנות חברתית כזו או אחרת. כל אדם לגופו, לחיות המחמד שלו (לא תאמינו כמה כלבי שמירה מפוארים תמצאו כאן), ולכלי הנשק היקרים לו.


טיפסנו וטיפסנו עד שהגענו אל עיירה שניראת כמו סט של סדרת טלוויזיה - בתי עץ ציוריים, כסאות נדנדה במרפסות, כנסיות בכל פינה ויריד הומה אדם - יריד התפוחים השנתי, בו תוכלו למצוא בעיקר המון המון אוכל.
אוכל מבושל, אפוי, מאודה, מטוגן (בעיקר מטוגן) ואפילו יווני. דוכן אחרי דוכן של מזון כזה או אחר, ובכולם התור מתארך והולך והדולרים נשפכים אל קופות הברזל הפשוטות. פה יסתובבו נשים בחולצות משובצות, וסט עטור פרווה כלשהי ומגפיים מעל הברך באיפור מלא מצד אחד, ונשים בכפכפים וחולצות טאי דאי שדוחפות עגלות מתפקעות מילדים בני שנתיים, שתפחו למימדים של ילדים בני 5 מן הצד השני. הגברים מעשנים, על הבמה מנגנת להקת קאנטרי וכולם מצליחים לפלס להם דרך בתוך המהומה ואלפי הדוכנים מבלי שיישמעו צעקות או היתקלויות בין המבקרים.


איכשהו, למרות הצפיפות ואלפי האנשים, הכל מצליח להתנהל בסדר מופתי וגם התור הארוך ביותר מתקדם בקצב מהיר. בעלי הדוכנים כולם חביבים ומשרתים את הבאים בחיוך, ממלאים שקיות, מוזגים מרק, מגישים סיידר וחותכים עוגות. אני לא אדם של ירידים ובארץ לא נוהגת להגיע לכאלה בכלל כי ההמולה והבלאגן מרתיעים אותי. פה, איכשהו, החוויה היתה שונה לגמרי, למרות שככל שהשעות נקפו נהיה צפוף וקר יותר ויותר. בדיוק הזמן לחזור הביתה מבחינתי, למרות שלא נראה שזה הפריע לאף אחד מלבדי.
בניגוד למה שאני רגילה אליו מהארץ וגם מאיזורים עירוניים בארה"ב כמו מנהטן, אנשים פה לא מסתובבים עם טלפונים ביד. הם בכיס או בתיק וכמעט אף אחד לא מצלם או עושה סטורי. אולי כי צריך לשמור את הידיים פנויות כדי להחזיק באחת פרצל בגודל של חלה וסיידר תפוחים בייצור מקומי בשנייה.


רוב התושבים הקדימו לקשט את הבתים לכבוד האלווין ואפשר לראות בכל פינה דלעות מכל מין וסוג, קורי עכביש ואפילו מכשפות (בלבוש מודרני למדי) מפוזרים בגינות ומרפסות. הילדים המקומיים עושים כסף מארגון אזורי חניה בתשלום (בין 10 ל-15 דולר, תלוי אם נפלתם על ילדים עם חוש עסקי גבוה שהשתלטו על מתחם קרוב יותר לאירועי הפסטיבל ולפיכך גובים יותר כסף).
כל ההמולה הגדולה הזאת אורכת רק יום אחד בלבד - יריד שנתי שנערך לאורך כמה שעות ביממה בודדת. בערב מקפלים הכל והעיירה המנומנמת חוזרת להיות שקטה ומבודדת.
בנסיעה חזרה נתקלנו ביריד "חזרה לימי הביניים" שהוקם על אחד ההרים ובזמן שעמדנו ברמזור, חצו את הכביש אנשים נורמטיבים לגמרי (לכאורה) מחופשים מכף רגל ועד ראש בשריון אבירים ושמלות של נסיכות מהמאה ה-15.

אמריקה - שום דבר הוא אף פעם לא מוזר מידי.


(מוזמנות לעקוב אחריי באינסטגרם - אני מתעדת חלקים מהטיול גם בסטוריז)

6.8.2019

אינסטגרם - יחסינו לאן?

אחרי כמעט עשור של פעילות באינסטגרם, הגיע הזמן לשבת ולעשות את השיחה - לאן פנינו מועדות?

עד לאחרונה, אהבתי להיות באינסטגרם ואפילו מאד. אהבתי להקיף את עצמי באימג'ים יפים, לחלום על מקומות שאני כנראה לא אגיע אליהם ולקבל השראה לאופנה שאני כנראה לא אלבש. אבל באיזושהי נקודה שמתי לב שאולי מסתתרת פה בעיה, כי אני בעצם מוקפת בתוכן על מקומות שאנשים אחרים מבקרים בהם, שלובשים בגדים שאני לעולם לא אקנה.

חשבתי עם עצמי, מתי בפעם האחרונה רכשתי משהו בעקבות פוסט באינסטגרם? מתי סגרתי חופשה ליעד שהיה נראה לי יפה בתמונה? למעשה, אני מרגישה שמתישהו, איכשהו, נוצר אצלי תהליך הפוך. במקום לרצות את הדברים שראיתי באינסטגרם, זה עורר אצלי אינסטינקט לברוח מכל מה ששולט ברשת. אני לא רוצה להתלבש כמו כולם, ליסוע למקומות אליהם כולם נוסעים ולגדל את אותם צמחים שכולם מגדלים.

תמיד הייתי מישהי שבורחת מטרנדים כמו מאש, למרות שלא ניתן לומר שהטעם האישי שלי הוא כל כך ייחודי, אבל לפחות לא נתלשה כל משמעות מהמושג "טעם אישי". האם יש בכלל דבר כזה טעם אישי והעדפות, כשאנחנו מוקפים כל הזמן במסרים אודות הבגדים שאנחנו אמורות ללבוש, הגאדג'טים שאנחנו חייבות לקנות והיעדים שאנחנו צריכות לטוס אליהם? האם אפשר בכלל לטעון שחיית חיים שלמים, אם לא תבקרי בפוזיטנו או במיקונוס? האם יש הצדקה לקיום שלך אם את לא מזמינה סיכות פנינים לשיער? האם את יכולה לחיות עם עצמך למרות שאין לך 4 עציצים פורחים על עדן חלון המטבח?
הכי קל לפטור את זה בטיעון של "הנה עוד אחת שמתנגדת לצריכה מוגזמת", אבל זו לא הנקודה. אי אפשר לומר עליי שאני נמנעת משופינג, מחופשות ומבילוי במסעדות. למעשה - רחוק מכך.

אבל אני כן שואלת את עצמי מה מניע אותי לקנות את מה שאני קונה ולבלות במקומות שאני מבלה בהם.

לאחרונה חיפשתי לוקיישן של מסעדה לצאת אליה עם חברות, ויש מקום אחד שכל תל-אביב נמצאת בו ושיהיה מושלם לתיוגים באינסטגרם ולתמונות. הצצתי בתפריט, קראתי על מה שיש להם להציע והאמת היא שלא בא לי. האוכל ביאס אותי, ובעוד שפעם זה לא היה שיקול שהיה מונע ממני לשבת במסעדות (כל עוד הן מצטלמות מושלם ואפשר להתפאר בתיוג מבוקש), היום אני כנראה כבר במקום אחר. השורה התחתונה היא שאני רוצה לצאת מרוצה. בין אם זו מסעדה או בגד שאני מזמינה מאסוס, אני רוצה להרגיש שאם אני מוציאה את הכסף שלי - זה יהיה על משהו שייסב לי שביעות רצון.

הכי קל לתקוף את אינסטגרם עם הטיעון של "לא הכל מושלם", אבל דוקא כשהכל מושלם אין לי בעיה להציג את זה. אני רוצה להציג דברים יפים ומשמחים, אבל שבאמת יהיו כאלה. כמה פעמים העלתי תמונות מבתי קפה בינוניים שבהם ישבתי מיוזעת ועצבנית, אבל העיקר שתמונת הכוס עם הקפה ומשקפי השמש יצאה מושלמת. הסוסים האלה כבר ברחו מזמן מהאורווה.

החופשה האחרונה שלי ברומא היתה נהדרת, והעלתי בנק תמונות מרשים ממנה. אבל באותה עת שצילמתי, נאבקתי עם נחילים של תיירים שחסמו לי את הפריים והרגשתי שלא באמת ביקרתי בעיר, אלא בתפאורה של עיר. את אחת מיצירות האמנות המרשימות ביותר בעולם, מזרקת טרווי, אני אפילו לא זוכרת שראיתי במו עיניי. התמונה היחידה שנצרבה לי בראש היא גדודי התיירים שהקיפו אותה מכל עבר, ואלה שלא זללו גביעי גלידה מגלידריה מפורסמת סמוכה, החזיקו מצלמות או טלפונים ותיעדו את המזרקה מכל כיוון אפשרי. ביקור בותיקן היה טראומטי באותה מידה, אם לא יותר.

אבל באינסטגרם? הכל נוצץ. רומא היא הרי אחת מהערים היפות בעולם, ומי לא ירצה את ההאשטג הספציפי הזה בפרופיל שלו?

מאז שחזרתי מרומא וחקרתי קצת יותר לעומק אתרים נוספים באיטליה, בפעם הבאה שאסע לשם אני אעדיף יעדים אחרים והרבה פחות מתויירים. אני מודה שבשלב הזה ערים כמו ונציה, פירנצה ונפולי לא מעניינות אותי. טורינו ומילאנו, לעומת זאת, מעוררות בי סקרנות לחקור ולגלות. אמנם יש סביבן הרבה פחות תיוגים באינסטגרם (מלבד במהלך שבועות האופנה במילאנו), אבל הרבה יותר מרחב להסתובב ולגלות (וכן - גם לצלם בשלווה).
הביקור ברומא אמנם מילא לי משבצת שרציתי למלא, אבל הותיר אותי קלולס לחלוטין לגבי החוויה של איטליה כארץ.

כמו שאני לא חייבת לטוס למיקונוס כדי לצלם בתים לבנים וים, כך אני יכולה לוותר בשמחה על המון טרנדים אחרים שנדחפים לי במורד הגרון בזמן שאני גוללת בפיד. אני לא חייבת לשתות שייק פירות כל בוקר אותו אני מכינה בבלנדר יקר שאין לו שום שימוש אחר, קפה בקפסולות הוא לא באמת יותר טוב (תקראו קצת על התהליך שבו הקפה נדחס לקפסולות האלה), אין לי באמת צורך בשעון חכם, זה לא מגוחך להסתובב עם אוזניות שאינן אלחוטיות, נעליים מרובעות לא מחמיאות לי (מסתבר שזה הדבר הבא) והסיכוי שתתפסו אותי לובשת פאוץ' נמוך יותר מהסיכוי למצוא אותי בהופעה של סטטיק ובן אל.

לאט לאט אני מוצאת את עצמי מנקה מהפיד את כל מי שפשוט לא מעניין - כל מי שלא מציג אופנה מעניינת, דרך חיים שונה, כתיבה טובה, או צילום יוצא דופן. אין לי יותר עניין בפיד אינסופי של תמונות שכולן ניראות כפילות אחת של השניה ואין ביניהן ובין החיים והדברים שאני אוהבת לעשות, לשמוע, לראות ולאכול דבר וחצי דבר.

אני עדיין אוהבת אוכל, אני עדיין אוהבת נופים ואין שום סיכוי שאני אוותר על העונג בפרסום תמונה עצמית מוצלחת במיוחד (בוסט מיידי לאגו, תנסו את זה בבית) - אבל היום, יותר מתמיד, אני רוצה לגלות דברים חדשים לאהוב. יש מקומות יפים בעולם, יש בגדים אחרים ברשת (או בחנויות? קונספט מוזר שאולי כדאי לחזור אליו), יש יוצרים שמפרסמים תוכן שהוא שונה, מעניין, מאתגר ולא תמיד כייפי. הפרופילים האהובים עליי באינסטגרם הם דוקא כאלה שמצליחים לגרום לי לעצור, לקרוא ולפעמים גם לסדוק לי קצת את הלב.


ומה עם הסטוריז, תשאלו? אם יש דבר כזה "מאחורי הקלעים" של אינסטגרם, אז זה זה. בחודשים האחרונים אני פעילה יותר בסטוריז מאשר בתמונות, כי יש בהם מימד שהוא מיידי והרבה פחות מתוכנן. מרוב שאני חוששת ליפול לתוך הבור של תמונות מאולצות מידי, אני בורחת מהפיד שלי אל חיקו החמים של הסטורי, שתמיד מקבל כל שטות שאני מעלה אליו בזרועות פתוחות ובלי לשפוט. הרי זה גם ככה נמחק אחרי 24 שעות.

ואולי הייחודיות של האינסטגרם היא דוקא טקסט כמו זה. בניגוד לפייסבוק, שמעורר בי בעיקר תחושת מיאוס עמוקה, אינסטגרם היא עדיין רשת שמדברים עליה, שתוהים על קנקנה, שמצליחה להרתיח מזעם, אבל גם מפתה אותנו אליה בחזרה שוב ושוב ושוב - כמו כל מערכת יחסים סוערת שבבסיסה אהבה גדולה.

אני עדיין באינסטגרם, ואפילו עדכנתי את שם הפרופיל לשם האמיתי שלי ואני כבר לא מסתתרת מאחורי האנונימיות של הבלוג. זו אני, אלה החיים שאני חיה והם אמיתיים ויפים, אבל גם לפעמים כושלים וכואבים. אתן מוזמנות להצטרף (כאן), אבל אני לא מבטיחה להראות תמיד את הכל - לא את כל מה שיפה מצד אחד, וגם לא את כל מה שכואב מהצד השני. קצת מסתורין עוד לא הזיק לאף מערכת יחסים.


14.5.2019

מי מכיר את האישה שבבלוג

היה איזשהו טרנד חולף של פוסטים / סרטונים בטאג שנקרא Your assumptions about me, או בשפתנו - הנחות אתן מניחות לגבי. באיחור טיפוסי של חצי שנה, החלטתי להצטרף לטאג עם ההנחות שאתן שלחתן לי באינסטגרם. 
זה היה מסע מעניין. לחלקכן הגבתי באופן פרטי ולא אשתף כאן את התשובות. היו גם הנחות שצצו שוב ושוב, אז אולי אתן מכירות אותי ממש טוב - או שמא לא?
מיד תוכלו לגלות.


אני מסכימה שזו הנחה מתבקשת לאור מה שאני עושה והתכנים שאני מפרסמת, אבל היא לא לגמרי מדויקת. בעוד שאני בטוחה שיש לי יותר מוצרי איפור וטיפוח מאשר לאישה הממוצעת, אני עדיין לא מתקרבת לאוספים בסדר גודל של מכורות אמיתיות שאני פוגשת בקבוצות ובתמונות אינסטגרם. חלק מזה נובע מכך שאני לא אגרנית. כמה פעמים בשנה אני עושה ניקוי מדפים ומעיפה את כל מה שהתיישן (ונזרק לפח) או שאני לא משתמשת בו (שנתרם או נמסר לבנות משפחה או חברות). אני משתדלת לקנות רק אם נגמר לי משהו ולהשתמש במוצרים עד שהם מסתיימים, כדי שלא יווצרו לי אוספים של בקבוקים חצי פתוחים. 
אני מודה שפעם נהנתי לטפח אוסף גדול יותר, אבל בשנתיים האחרונות כל מה שאני רוצה לעשות זה לצמצם, לצמצם ולצמצם עוד. 


לא, הרחק מכך. אמנם נהנתי משני התארים שעשיתי (אוקיי, זה שקר. נהננתי רק מהשני), אבל קריירה באקדמיה זה לא בשבילי, זה מצריך הרבה יותר מידי התמדה ודבקות במטרה, שתי תכונות שלא בורכתי בהן.


אני לא יודעת אם אפשר להגדיר את זה כ-"מעדיפה".
כשזה מגיע לטיפוח, אפשר לומר שבאופן גורף אני מעדיפה לקנות את המוצרים שאני משתמשת בהם, כיוון שיש לי שגרה מאד ספציפית ודרישות גבוהות ממוצרי הטיפוח שלי. 
כשזה נוגע לאיפור ובישום, זה קצת שונה כיוון שאני לא עד כדי כך בררנית ואני לא יכולה לקנות את כל האיפור והבשמים בעולם. היכולת שלי להתנסות במוצרים שאני מקבלת מאפשרת לי להכיר דברים שלא הייתי חושבת לקנות בעצמי, ולפעמים לגלות מוצרים מעולים, שאני אחר כך ממשיכה כן לקנות מכספי. 
כך שאם הייתי צריכה להחליט הייתי מעדיפה לא להמשיך לקבל מוצרי טיפוח, אבל את כל האיפור והבישום שבעולם - כן.



מוטיב שחזר על עצמו בכמה וכמה תשובות - חלקכן הייתן משוכנעות שהסתכסכנו, ולחלקכן עדיין יש אמונה בקשר שלנו. 
אני מודה שהתשובות האלה הטרידו אותי, והעיסוק בלובה ובי באופן כללי. 
זה נכון, שתינו הכרנו דרך המדיות החברתיות והקשר שלנו תועד לאורך 8(!!) השנים האחרונות בפייסבוק, באינסטגרם ואפילו בסנפצ'אט זכרונו לברכה. כשאת פותחת את החיים שלך לעיניי הציבור, תמיד ישנה הדילמה עד כמה את מוכנה להקריב מהפרטיות שלך עבור זה.
הקשר שלי עם לובה ידע עליות ומורדות - כמו כל קשר בין חברות, גם כאלה שאינן בלוגריות ולא הכירו דרך הפייסבוק. עברנו ביחד המון, כל אחת והמשברים שחוותה והשמחות שחגגה - בסופו של דבר היינו שם האחת בשביל השניה ושמחנו, או בכינו, ביחד. כל אחד עובר תהליכים ושינויים בחייו, ואני מקוה בשבילכן שגם אתן אינכן נמצאות בדיוק באותו המקום שבו הייתן לפני 8 שנים. דבר אחד אפשר לומר בוודאות, לובה ואני אינן אותן נשים שהיינו לפני 8 שנים, וטוב שכך - ובאופן טבעי גם הקשר בינינו התבגר והתבסס ואנחנו בוחרות להציג אותו פחות ופחות לעיני הציבור. 
אולי זה אומר שבאמת נפרדנו מהסצינה של "חברות בלוג", ועברנו לשלב הבא של חברות "מהחיים האמיתיים", שהם הרבה פחות זוהרים ופוטוגניים, אבל בעלי הרבה יותר משמעות עבור כל אחת מאיתנו. 


נכון!
הייתי נערה מהסוג המעצבן ובזתי לכל דבר שהיה פופולרי או "מקובל", ולכן גם סירבתי להשתתף בפעילויות חברתיות בבית הספר או בתנועות נוער. 
לתחושתי כולם התנהגו כמו ילדים, ואני הייתי המבוגרת האחראית והנבונה לגילה. בפועל, הייתי מטופשת בדיוק כמו כל שאר חבריי לשכבה, רק הרבה יותר בודדה מהם.


מידי פעם, ממש מידי פעם, אני חוטאת. 
בגדול, היום אני הרבה פחות "משקיעה", אבל לפעמים מתחשק לי ללבוש פרצוף אחר, של מי שהייתי פעם. זה היופי באיפור, שבסופו של דבר זה הכל משחק של צבעים וטקסטורות ואפשר ללבוש ולפשוט צורות לפי מצב הרוח.



נכון.
זה נושא שאני לא עוסקת בו כלל וכלל, לא כאן, לא במדיות החברתיות שלי וגם לא בשיחות מחוץ לבלוג ולאינסטגרם. להיפך, אני בדרך כלל מעדיפה להוציא את עצמי מסיטואציות שבהן מתפתח דיון בנושא, ולא להיות על תקן "הרבנית נחמה" שפונים אליה כדי לקבל את דעתה האותנטית מתוך המגזר. 
חלק גדול נובע מכך שיש לי טינה גדולה כלפי הסטיגמטיזציה שעשו למגזר שלי בציבור, לציפיה שכל מי שמוגדר "דתי" ייכנס לתוך קטגוריה מסויימת ויתלבש וידבר כפי שחושבים שהוא אמור להתלבש ולדבר. חוסר היכולת (או הרצון) לראות רבדים שונים בתוך הציבור הזה, להכיר בכך שבדיוק כמו שאצל "החילונים" יש מבחר של דיעות וסגנונות, כך גם אצל אנשים שבמקרה מקיימים מצוות ומאמינים באלוהים. אנחנו לא כולנו התבשלנו באותו הסיר, ולא ניתן לצפות מאיתנו להתנהג בדיוק באותה צורה ולחשוב את אותם דברים. 
מכעיס אותי גם הבוז הדק שרוב האנשים שאינם מאמינים באלוהים רוחשים לאלה שכן, כאילו הם גילו איזשהו סוד של היגיון נעלה שאנחנו טיפשים מכדי לפצח. אני חושבת שאמונה היא דבר מאד פרטי, כל אחד בינו לבין עצמו ובין היישות שבה הוא בוחר להאמין. אני לא מרגישה צורך להסביר כיצד האמונה שלי באה לידי ביטוי וממה היא נובעת. אני לא מעוניינת להתווכח על הימצאותו או אי הימצאותו של אלוהים, או על התוחלת שיש בקיום תורתו. 
בסופו של דבר, אני רוצה שכשאנשים יסתכלו עליי, הם יראו מכלול של תכונות ושל יכולות ודיעות, ולא מיד ימהרו לקטלג אותי לתוך קטגוריה מסויימת כיוון שזה מה שיותר נוח להם לעשות.


נכון מאד.
זה קצת מפתיע בהתחשב בכך שאני מתעדת את החיים שלי בפני קהל של אלפי עוקבות כבר 8 שנים, אבל אני חושבת שמי שעוקבת אחרי באמת מההתחלה ועד עכשיו הבחינה בשינוי שחל בשנה האחרונה. מלכתחילה לא הייתי מאלה שמשתפות הכל, אבל בשנה האחרונה סגרתי את הברז עוד יותר ואני משתפת במינונים מאד נמוכים ובפלטפורמות מסויימות מאד (בעיקר הסטוריז של אינסטגרם). 
לפני כשנה וחצי נחשפתי לכוחה של הרשת, במובן הרע. אני לא אתיימר להגיד שעברתי "בריונות רשת" כי אני חושבת שזה יהיה תיאור קצת מוגזם, אבל בהחלט נעשה בי לינץ' בפלטפורמה פומבית על ידי נשים (רק נשים, אגב) שחלקן קוראות שלי. קראתי דברים שנכתבו עלי, ביניהם:
"היא נוראית" 
"(מתנסחת) בעדינות של באסטיונר רמלאי"
"אותה בלוגרית מתפרנסת ממה שהיא מפרסמת...זה ממש לא בסדר"
"יש לה דיבור מתנשא...איכסה"
"היא כנראה כבר לא שפויה"
"פשוט הזויה...איכס"
"פקאצה בלתי נסבלת"
"אחת המתנשאות אם לא ה-"
"היא צריכה לסתום את הפה בהול"
לא קל להניח את הראש על הכרית ולישון בשקט כשאת יודעת שיש קבוצה גדולה של נשים שחורשות רע, ששונאות אותך, שחושבות שאת יצורה, הזויה, שקרנית ורמאית. שמבטאות את כל זה על פני פלטפורמה ציבורית ומעודדות את המשך הדיון, שיושבות על המחשב בבית ושולחות לעשרות נשים פרטים אישיים לגבי במסנג'ר, שעוקבות אחרי המדיות שלי רק כדי לעשות צילומי מסך ולעשות ממני בדיחה. נשים שמעולם לא פגשתי, מעולם לא הכרתי, מעולם לא החלפתי איתן מילה. ולצידן גם נשים שנעזרו בי לאורך השנים, שסייעתי להן כמיטב יכולתי עם כל שאלה שהיתה להן בנושא טיפוח, שעניתי על מיילים עם שאלות מפורטות והקדשתי מהזמן שלי אליהן, נשים שהשתתפו בפעילויות שפרסמתי וקיבלו ממני פרסים של מוצרים בשווי מאות שקלים. גם הן. 
אני כותבת את הבלוג כבר 8 שנים והתחלתי באנונימיות בדיוק בגלל דברים כאלה - חששתי. חששתי מרוע לב של אנשים, מקנאה, מצרות עין, חששתי שאנשים שירגישו שהם מכירים את השם והפנים שלי ירשו לעצמם להתערב בעניינים האישיים שלי, לדבר עליי ולהפיץ עלי שמועות כוזבות.
לאט לאט נפתחתי ובזכות העוקבות הטובות והחכמות והמפרגנות שלי, השתחררתי מהחשש וחשפתי את עצמי - את השם, את הפנים, את הכל. כיום אני מנהלת את כל המדיות שלי בצורה גלויה לחלוטין.
אבל האמת היא שהיה בוקר שבו התעוררתי וכמהתי לאותה אנונימיות שוויתרתי עליה. כי כמו שהכי קל לשבת מאחורי מקלדת ולהשמיץ מישהי שאין לך שום היכרות אישית איתה, ככה גם יותר קל להתעלם מהשמצות כאלה כשהשם שלך והחיים האישיים שלך לא נגררים לקלחת.
אני כותבת פוסטים בבלוג על איפור וטיפוח, מנהלת קבוצה של נשים שמתעניינות בטיפוח ומתחזקת אינסטגרם שיש בו גם איפור וטיפוח אבל גם הצצה אל החיים האישיים שלי  - האם אלה חטאים חמורים מספיק כדי שיצדיקו את כל התארים הללו ואת השנאה העזה של הנשים האלה כלפיי? 
אני לא יודעת מה מניע אנשים לכתוב דברים כאלה, אבל אני יודעת שזה דבר נפוץ ומאז אני מעדיפה להתכנס כמה שיותר בפרטיות שלי ולחשוף מעצמי כמה שפחות. 
המקרה הזה גרם לי לבצע מהלך של שינוי מאד גדול בחיים שלי שממשיך להשפיע עליי עד היום, שינוי שלא הייתי עושה אם במהלך לילה אחד קבוצה של נשים לא היתה יושבת וכותבת עלי את הדברים האלה, ואת ההשלכות של זה אתן מרגישות כאן בבלוג ובהתמעטות התכנים. 
אני יודעת, במעמקי הלב שלי אני יודעת, שמי שבאמת עוקבת אחרי ובאמת קוראת אותי - עושה את זה מרצון ומאהבה ואיננה רוצה להרע לי. מצד שני, יש בי גם את הרצון לשמור כמה שיותר מעצמי לעצמי כדי שלא אקלע למצב הזה שוב.
ייתכן שזה ישתנה בעתיד, ייתכן שארגיש אחרת. כרגע זה ההסבר היחידי שאני יכולה לספק להיעלמות החלקית שלי מהבלוג ומהרשת.

תודה שאתן איתי, גם עכשיו ולמרות הכל.

25.2.2019

האיפור - קווים לדמותו (וגם המלצות)

היחסים שלי עם איפור מורכבים. הייתם מצפים ממישהי שמתאפרת כמעט מידי יום מזה 14 שנה שתמצא את איזור הנוחות שלה, אבל לא אני. 
גם יחסה של הסביבה אל האיפור שלי מצליח להפליא אותי כל פעם מחדש. הערות כמו - "עשית משהו שונה", "השקעת", "את ניראת עייפה", "יותר יפה לך בלי איפור" כבר הפסיקו להוציא אותי משיווי משקל ולמדתי להגיב להן באדישות (במיוחד להערות ה"עייפה"), אבל זו עדיין תעלומה לא פתורה מבחינתי. איפור עבורי הוא לא רק הפעולה של צביעת הפנים וכיסוי הפגמים, אלא יכול להעיד על הרבה דברים אחרים שעומדים מאחוריו, ואני תוהה כמה מזה רואים האנשים שסובבים אותי, אם בכלל. 
לפעמים אם אני לא מתאפרת זה סימן טוב - כי אני בתקופה שאני מבסוטה מהמראה שלי ולא מרגישה צורך לשנותו. לפעמים, זה סימן רע, כי זה מעיד על כך שאני מדוכדכת מכדי להתעסק באיפור. 
לפעמים אם אני מתאפרת הרבה זה מעיד על כך שקרה משהו שריסק את הבטחון העצמי שלי, אבל לפעמים זה סימן לכך שיש לי מוטיבציה לשחק עם מרקמים וצבעים ולהיות יצירתית. כך כל שפתון דרמטי, או היעדרו של שפתון בכלל, יכולים להעיד על מצב הרוח שלי, שיכול להיות קפריזי ובלתי יציב ככספית.
מכירים את הנשים האלו שמגיל מסויים ננעלו על הדרך שבה הן מתאפרות וזה הלוק שלהן, מאותו רגע ועד שיעברו לעולם שכולו טוב? אז אני ההיפך מזה. המושג "קבוע" עבורי הוא נזיל לחלוטין ואני מושפעת תמיד, פחות מטרנדים ויותר מסיטואציות שונות בחיי.


ההקדמה הנאה הזאת מטרתה להציג לכן אוסף של מוצרי איפור שהשתמשתי בהם לאחרונה - לפעמים באחד או שניים, לפעמים בכולם ביחד ולפעמים לא נגעתי באף אחד מהם למשך ימים. הצלחתי לגבש מסקנות סופיות לגבי כולם, והרי הן לפניכן.


הפלטה הזאת של Smashbox מרהיבה. היא נקראת Cover shot Petal Metal והעיצוב החיצוני עם ההולוגרמה המתחלפת מושלם, היא קטנה, קומפקטית ושילובי הצבעים בכל הסדרה מוצלחים ביותר. הצהרתי כמה פעמים בעבר שמאסתי בפלטות עם צבעים חמים כיוון שהם פחות מתאימים לי, אבל כנראה ששיקרתי כי כשקיבלתי את הפלטה הזאת התחלתי להשתמש בה על בסיס קבוע. 
החריג היחידי לכלל הגוונים החמים הם וורודים, שאותם אני ממשיכה לאהוב. הפלטה הזאת נוטה מאד אל הוורוד וזו הסיבה שאני מחבבת אותה כל כך. הצלליות עצמן מזכירות קצת את הצלליות של אורבן דיקיי, בכך שהן לא רכות ומתפוררות כמו צלליות של אנסטסיה או לוראק, אלא נוחות יותר לעבודה ומתאימות לשימוש יום יומי זריז. יש פה שילוב טוב של גוונים בהירים, אמצע וכהים ובסך הכל באמת שאין לי מה להוסיף מעבר לכך שהיא כייפית ואיכותית. 
יש מלא גוונים בסדרה הזאת, אני מאמינה שכל אחת תוכל למצוא בה את עצמה.


אחרי שהטלתי חרם על שפתונים נוזליים מאט, ושפתונים בגוונים כהים ובולטים (הפעם האחרונה שהושטתי יד לשפתון אדום מאט דרמטי היתה ביום הולדת 32 ומאז חלפה שנה), החלפתי אותם באובססיה למרקמי גלוס ושפתוני באלם. כמה שיותר נוח ו/או מבריק, ככה יותר טוב. 
אחד הגלוסים החזקים שליוו אותי בחודשים האחרונים, ולמעשה מאז הקיץ (התרשלתי בתפקידי מאד בדיווח עליו), הוא הגלוס Labsolu Gloss Cream בגוון 202 של Lancome. שלמות של גלוס לאוהבות הניודים ולחובבות הגלוסים. לא דביק, לא מציק והגוון מושלם (יש גם גוונים אחרים בליין, כמובן). 
מתחרים צמודים שהכרתי לאחרונה הם השפתונים מסדרת Dramatically Different של Clinique. השפתונים האלה הם בעצם שילוב של שפתון עם באלם, ומרגישים מאד נוחים על השפתיים, לא מייבשים אבל גם לא מתנדפים. גוון מס' 01 שנקרא גם Barely הוא ניוד בהיר וגוון מס' 39 Passionately מצליח להשאיר הכתמה נאה על השפתיים גם אחרי שהשפתון עצמו ירד. גם האריזה שלהם היא מאד "אולד סקול" קליניק ומזכירה לי מוצרי איפור שאחותי היתה משתמשת בהם לפני 20 שנה (מבהיל לחשוב שאני יכולה להגיד את זה ולהתייחס לתקופה שבה הייתי בת 12 ולא שנתיים). אם גם אתן, כמוני, תרות אחרי שפתונים נוחים וכייפים, אני ממליצה לבחון מקרוב את הסדרה. 


Pupa יצאו עם סדרת צלליות קרם, ואני לא בטוחה אם כל הסדרה היא מטאלית כמו הגוון שאני קיבלתי. בכל מקרה, זו לא הצללית הכי דרמטית שייצא לכן לפגוש. ניסיתי אותה מתחת, לבד ומעל איפור אבקה והמסקנה שלי שהיא מתנהגת הכי יפה לבד ופחות מוצלחת בעבודת צוות, קצת כמו אנשים מסויימים שאני מכירה. 
הפורמולה שלה דקה ומתקבעת מהר למדי על העין, אז אין הרבה זמן לבזבז על טשטושים. היא כן עמידה, כמו כמעט כל מוצר איפור של פופה שיצא לי לנסות שאיכשהו תמיד מצליחים לרסק את קטגוריית העמידות. 
אני לא חושבת שזו צללית שעל פיה יקום וייפול דבר בשגרת האיפור שלכן, לחלוטין בקטגוריית נחמד לנסות, ולא מעבר.

וכעת לסוואטצ'ים - כי הגעתי לגיל שבו אני מרגישה מספיק בנוח להודות שתמונות סוואטצ'ים באמצע הפוסט מפריעות לתפיסה האסטתית שלי. 


ראשונה היא הפלטה של סמאשבוקס - איזה יפה וחמודה היא!


אלה שני השפתונים של קליניק - גוון הדובדבן מוצלח במיוחד. 


ואחרונים חביבים הם הגלוס של לנקום, שנראה כמו שום דבר מלהיב במיוחד אבל עושה את עבודתו נאמנה, והצללית של פופה שהיא נחמדה חמודה. 

פוסט שלם ולא שלחתי אתכן לקנות אונליין אפילו פעם אחת - איך אני בשבילכן?
תהיו שמחות ומאושרות נסיכות, ואל תשכחו לכתוב לי תגובות כי זה משמח אותי.


10.2.2019

מוצרי הטיפוח שעשו לי את החורף

לכתוב פוסט על שגרת הטיפוח לחורף לקראת סוף החורף זה, ובכן, מעט כושל. אבל אלה הם חיי כרגע וכנראה שהבחנתן שהיכולת שלי להפיק פוסטים בתדירות גבוהה ירדה בתקופה האחרונה.
מצד שני, בהחלט יש לי מה לספר ולחדש לכן ואני לא רוצה, או מתכננת, להיעלם לגמרי. אני עדיין אמשיך לעדכן, רק ייתכן שאצטרך את סבלנותכן ונכונותכן לקבל את המידע בטפטופים. 
אז איזה מוצרי טיפוח חדשים נכנסו לשגרה שלי בחורף האחרון ושימחו אותי? שימו לב, אין פה כשלונות, רק המלצות!


הפדיות של ד"ר דניס גרוס הן לא דבר חדש עבורי, אבל עד החורף האחרון העזתי להשתמש רק בגרסה ה"מרוככת" שלהן. החורף, החלטתי להשתדרג לגרסה המשודרגת בחוזקה גבוהה יותר ולא התחרטתי. העור שלי לא הגיב אליהן בהיסטריה, ואני מרגישה שאני באמת בשלב שבו אני כבר יכולה להרשות לעצמי, ואפילו צריכה, לשדרג את שגרת החומצות שלי עם מוצרים שמציעים תרכובות שונות של חומרים פעילים שיאתגרו את הפנים שלי עוד יותר. 
כשאני משתמשת בפדיות אני תמיד עושה זאת בשני שלבים, ומעבירה אותן גם על הצואר, החזה והידיים. אחריהן אני ממשיכה עם שמן הפנים ולא מורחת עוד חומצה (זה כבר יהיה קצת מוגזם, להערכתי). 
אם יש איזשהו פצעון סורר שמתפתח על העור, אחרי השימוש בפדיות האלה - הוא מושמד. העור נראה ומרגיש חלק ומושלם, אחיד וחסר פגמים ככל שממשיכים להשתמש בהן. אני מסתפקת בפעמיים בשבוע, גם כי מדובר במוצר מתכלה ויקר מאד וגם כי אני גם ככה משלבת מוצרי חומצה אחרים בשגרה, כך שאני לא חייבת לסמוך רק עליהן. ההמלצה היא להשתמש בהן ביחד, אחת אחרי השניה ולא להפריד ביניהן, כדי לא לפספס את האפקט. כפי שציינתי, אני לא הרגשתי שהן אגרסיביות מידי על העור, אבל העור שלי לא רגיל לחומרים פעילים אחרי שנים של הרגל. אפילו עקצוץ לא חשתי, כנראה שכבר פיתחתי עור של לטאה.
כל קופסית מכילה 30 פדיות, כך שעם שימוש של פעמיים בשבוע הקופסאות יחזיקו מעמד כ-4 חודשים. מצד אחד, זה מעט למדי, מצד שני - צנצנות של חומצה גליקולית לא מחזיקות לי יותר זמן. ההבדל המשמעותי הוא במחיר, זה מוצר שכואב לחדש אותו על בסיס קבוע....
הפדיות יתאימו עבור כל מי שרוצה לעלות מדרגה בהשקעה שלה בסקין קייר, ולהתקדם אל מוצרים בעלי ריכוזיות גבוהה של חומרים פעילים, ושילובים מאתגרים של חומצות. הפדיות מכילות חומצות שונות ומשונות החל מגליקולית, סליצילית, לקטית, מדלית, מאלית, זינק, אסקורבית (ויטמין סי) וסוגים שונים של רטינול. זו ערבוביה שלמה של חומרים שעושים "רי-סטארט" לעור ומכניסים לו בוסט של עבודה. 
עם ההנחה של 15% שאפשר לקבל בימי הולדת ובמבצעים שונים בקאלט, האריזה עולה כ-55 פאונד, עבור 60 פדיות סה"כ. 


Active Renewal Anti Aging Mask של יפית אלימלך
אם העור שלכן סובל במהלך החורף מיובש, או איזורים רגישים אחרים כמו כפות הידיים - זה מוצר שיכול להציל אתכן. 
למרות שהוא נקרא "מסיכה" זו בעצם מסיכת שינה שאפשר למרוח ולשכוח ולא להתעסק עם הסרות ושטיפות. הסוד טמון ברכיב אחד מאד בסיסי ומצויין שהיא מכילה - שמן סקוואלן שלא מקבל מספיק תשומת לב בגזרת הרכיבים, וחבל. זה שמן מעולה שמתאים לכל סוגי העור ולא יסתום גם עור שומני. הפורמולה של המסיכה ירוקה וסמיכה ולא צריך יותר מכמות קטנה כדי למרוח על הפנים ולהרגיש שהן מצופות ומוגנות מפגעי מזג האויר. 
אני כן עוברת עם טישו בעדינות על העור לפני שאני הולכת לישון כדי לספוח את השאריות, אבל אפשר גם למרוח ולקפוץ למיטה בלי בעיה בכלל. בימים שאני משתמשת במסיכה אני עושה משהו חריג במיוחד עבורי - אחרי המקלחת וניקוי הפנים אני מורחת רק את המסיכה, וזהו. בלי חומצות, בלי שמנים ובלי מוצרי הזנה או לחות נוספים. אני מרגישה שהיא נותנת לי את כל מה שאני צריכה ואם אני סובלת מאזורי יובש כלשהם למחרת בבוקר הם נעלמו. יש לה ריח נעים והיא לא מציקה על העור או חוסמת ומכבידה עליו. אני לא חושבת שזה מוצר שיש צורך להשתמש בו באופן יום יומי, אתן צריכות שתהיה לכן שגרת טיפוח מספיק מזינה כדי שלא תצטרכו מסיכת הזנה עשירה כל כך על בסיס קבוע. היא מצויינת לשימוש של פעם-פעמיים בשבוע כדי לתת בוסט של לחות והזנה לעור, או לא פני אירועים כשרוצים "למלא" את פני העור ולגרום לו להיראות צעיר וגמיש יותר.
אני מודה שאם לא הייתי מקבלת את המסיכה במתנה מגיסתי, לא הייתי יודעת על קיומה ועל קיומו של המותג, אבל עכשיו כשאני מכירה ויודעת אני שמחה שיצא לי לפגוש בו, כיוון שזו מסיכה מצויינת. את המוצרים של יפית אלימלך ניתן להשיג רק דרך קוסמטיקאיות, או דרך החברה ישירות. תוכלו לברר פרטים >> כאן.


את החורף התחלתי עם שמן הפנים של Zelens שבאמת חפרתי עליו מספיק בבלוג ובכל פלטפורמה אפשרית אחרת, כך שאני לא אחזור על הדברים שוב. רק אומר שזה כבר הבקבוק השלישי שלי, ויהיה גם רביעי בחורף הבא. זה מבחינתי שמן שאני לוקחת איתי לאי בודד, וכאן הסתיימו דבריי לגביו (מלבד - עופו, טוסו להזמין אותו מיד >> כאן). 
המשכתי עם שמן מוצלח גם הוא של REN, עוד מותג שלא זוכה לדיבור בכלל. אני אוהבת את המוצרים של REN ומרגישה שהם מציעים מבחר של מוצרים שהם לא פעילים מידי ולא יאתגרו עור רגיש, אבל גם לא חסרי תועלת. זה מותג שאי אפשר לטעות בו כשמדובר ברשימת המרכיבים - היא תמיד נקיה, טובה ונעימה. כשאני מקבלת בקשות להמליץ על מותג שאפשר להזמין ממנו בצורה רוחבית מבלי חשש, אני תמיד אומרת REN והמחירים שלהם סבירים והוגנים לחלוטין. 
עד כאן על המותג, וכעת על המוצר. השמן מבוסס רטינול והוכתר כבר בעבר בתור דיופ לשמן לונה של סאנדיי ריילי. אני לא יכולה להעיד על נכונות הטענה, כיוון שאת לונה לא ניסיתי, אבל אני כן יכולה להמליץ על השמן הזה בלב שלם. אני לא יודעת כמה יש בו יכולות של חידוש העור בזכות הרטינול, אבל כשמן הזנה לעור הוא מצויין. יש לו ריח נקטרינות עדין, והוא מזין ונעים מאד על הפנים. המרקם שלו יותר עבה מהשמן הכמעט יבש של זלנס, אבל אני לא מרגישה שהוא מכביד או חוסם לי נקבוביות. הוא מסייע מאד באיחוד גוון העור וטיפול באיזורים שנראים עייפים בסוף היום. 
השמן בעצם מבוסס על שמן רוז היפ המוכר והידוע, אבל בגרסה שאינה מסריחה ופחות כבדה מפורמולות אחרות וזולות יותר שניתן למצוא בשוק. שילוב של ויטמין A ו-E ביחד עם אומגה 3 ו-6 הופכים אותו לסרום הזנה מצויין ומושלם לחורף. 
הייתי ממליצה עליו למי שאוהבת לשלב מוצרי רטינול מנגזרות שונות בשגרת הטיפוח שלה ולא רוצה לוותר על יכולות החידוש של הרכיב גם בשלב ההזנה, ובכללי - זה שמן מצוין!
הדבר היחיד שקצת מעצבן אותי זה הפיפטה שהיא לא מהשיטות האהובות עליי לחלץ חומר ממיכל, אבל ניחא.
מחירו הוגן מאד וניתן להשיגו בקאלט ביוטי >> כאן.


כשהסתיים לי הפילינג גרגרים הנהדר של Elemis (באמת, אם עדיין לא ניסיתן ואתן אוהבות פילינגים עדינים אך יעילים - נסו אותו >> כאן), חיפשתי אלטרנטיבה כיוון שאני תמיד סקרנית לנסות מוצרים חדשים. 
על הבאלם פילינג הזה של אוסקיה שמעתי הרבה המלצות מבלוגריות בחו"ל, ואפילו מהגורו הפרטית שלי - קארוליין היירונס, שהיא בכלל לא חובבת מוצרי פילינג פיזיקלים מהסוג הזה. היא הגדירה אותו כסוג של מוצר היברידי המשלב באלם ביחד עם גרגרים, וזה תיאור די פשוט ומדויק. 
הגרגרים מצויים בתוך פורמולה מוצקה של באלם שנמס אל תוך העור. זה בעצם שילוב נהדר, כי אחת הבעיות העיקריות במוצרי פילינג גרגרים רגילים, שהם מייבשים מאד את העור ומפשיטים אותו משכבות חיוניות לו. לא הפילינג הקסום הזה. 
כיוון שהוא משולב בתוך באלם עשיר וסמיך, זה מקרצף את העור בצורה יעילה וביחד עם זאת משאיר אותו עם שכבת שומן שמגינה עליו ומזינה אותו. 
אפשר לשלוט ברמת הקרצוף שאתן רוצות - אם תניחו אותו עם ידיים יבשות על פנים יבשות, תקבלו את רמת הקרצוף הגבוהה ביותר. לעומת זאת, אם תשתמשו בו בידיים לחות על עור לח, הבאלם יימס אל תוך העור שלכן הרבה יותר מהר והקרצוף יהיה עדין. יש לו ריח לימוני מעולה, והעור המתקבל חלק כמו זכוכית. הגרגרים גרוסים מאד מאד דק ונמסים אל תוך העור ככל שמעסים אותו לתוכו.
כיוון שאני מתמודדת עם צלקות ישנות ומרקם לא אחיד של העור (אבל היי, אחרי שנים של מאבק אני סוף סוף מתחילה לראות את הסוף!), פילינג פיזיקלי הוא חיוני עבורי, אבל ככל שנוקפות השנים אני פחות ופחות מתלהבת ממוצרים שמקרצפים לי את העור, ולא יותר. הבאלם הזה גם מנקה את העור, אבל גם מזין אותו ובשלב הזה של שנות השלושים שלי, אני אוהבת את זה ככה. 
זה לא הפילינג הזול ביותר שתתקלו בו, אבל כיוון שזה באלם וצריך כמות מאד קטנה ממנו, הוא יספיק לתקופה ארוכה.


לסיכום, שני מוצרי בייסיק שאחד מהם הוא באמת כוכב נסתר. 
קרם העיניים של Payot מסדרת Preform Lift Regard מעולה למי שמחפשת קרם עיניים עשיר אבל לא כבד. 
העמדה שלי לגבי קרם עיניים היא כזאת - אפשר בהחלט למרוח מתחת לעיניים גם את קרם הפנים הרגיל, אבל אם זה עניין של הרגל, ואם מוצר ייעודי עוזר לכן לזכור לטפח את האיזור, אז לבריאות ובכיף. מאז שהתחלתי להקדיש איזושהי תשומת לב לטיפוח העור שלי, גם בשנים חשוכות של מי פנים עם אלכוהול וסבונים מקציפים, תמיד השתמשתי בקרם עיניים. בהתחלה כי לא ידעתי טוב יותר (שגם קרם הלחות רגיל יעשה את העבודה), ובהמשך זה הפך להרגל עבורי.
הזכרתי כאן לטובה בעבר את המוצרים של פאיוט, ואני באמת חושבת שזה אחלה מותג עבור מי שמחפשת מציאות בפארם. קרם העיניים מצויין, מרגיש מרגיע ומזין את העור החבוט מתחת לעיניים.
קרם הפנים של סבוקלם נקרא פשוט "קרם לחות" והוא מיועד להרגעת עור אדמומי ומגורה. דוקא במוצר הפשוט וחסר היומרות הזה, מסתתר קרם נהדר - מזין, מפנק, מרגיע ולא סותם את העור. אני רחוקה מלהיות טיפוס שמחדש את קרם הלחות לאורך היום (בעיקר כי אני בדרך כלל מאופרת קומפלט), אבל בימים שבהם אני לא מאופרת, אני לפעמים מורחת קצת ממנו באמצע היום רק כדי להנות מתחושת המריחה והספיגה. הוא מיד יוצר תחושה של הגנה על העור, ובהחלט עומד בהבטחות להיות מרגיע וחברותי כלפי כל סוגי העור, ועור רגיש במיוחד. זה לא קרם שיבוא רע לאף אחת, ואם אתן מחפשות קרם לחות שהוא פשוט - פשוט טוב, בבקשה אל תחפשו רחוק.
ניתן להשיג בפארמים, אבל גם באתר שלהם >> כאן.

אז נכון שלקח לי קצת זמן הפעם, אבל לפחות חזרתי אליכן עם רשימה של המיטב מהמיטב!