‪Google+‬‏ ‪Google+‬‏
כמה מילים על הנושאים החשובים באמת.
לפניות, שאלות, בקשות וסתם להגיד שלום - אשמח אם תיצרו איתי קשר בכתובת israelmakeupblog@gmail.com

14.5.2019

מי מכיר את האישה שבבלוג

היה איזשהו טרנד חולף של פוסטים / סרטונים בטאג שנקרא Your assumptions about me, או בשפתנו - הנחות אתן מניחות לגבי. באיחור טיפוסי של חצי שנה, החלטתי להצטרף לטאג עם ההנחות שאתן שלחתן לי באינסטגרם. 
זה היה מסע מעניין. לחלקכן הגבתי באופן פרטי ולא אשתף כאן את התשובות. היו גם הנחות שצצו שוב ושוב, אז אולי אתן מכירות אותי ממש טוב - או שמא לא?
מיד תוכלו לגלות.


אני מסכימה שזו הנחה מתבקשת לאור מה שאני עושה והתכנים שאני מפרסמת, אבל היא לא לגמרי מדויקת. בעוד שאני בטוחה שיש לי יותר מוצרי איפור וטיפוח מאשר לאישה הממוצעת, אני עדיין לא מתקרבת לאוספים בסדר גודל של מכורות אמיתיות שאני פוגשת בקבוצות ובתמונות אינסטגרם. חלק מזה נובע מכך שאני לא אגרנית. כמה פעמים בשנה אני עושה ניקוי מדפים ומעיפה את כל מה שהתיישן (ונזרק לפח) או שאני לא משתמשת בו (שנתרם או נמסר לבנות משפחה או חברות). אני משתדלת לקנות רק אם נגמר לי משהו ולהשתמש במוצרים עד שהם מסתיימים, כדי שלא יווצרו לי אוספים של בקבוקים חצי פתוחים. 
אני מודה שפעם נהנתי לטפח אוסף גדול יותר, אבל בשנתיים האחרונות כל מה שאני רוצה לעשות זה לצמצם, לצמצם ולצמצם עוד. 


לא, הרחק מכך. אמנם נהנתי משני התארים שעשיתי (אוקיי, זה שקר. נהננתי רק מהשני), אבל קריירה באקדמיה זה לא בשבילי, זה מצריך הרבה יותר מידי התמדה ודבקות במטרה, שתי תכונות שלא בורכתי בהן.


אני לא יודעת אם אפשר להגדיר את זה כ-"מעדיפה".
כשזה מגיע לטיפוח, אפשר לומר שבאופן גורף אני מעדיפה לקנות את המוצרים שאני משתמשת בהם, כיוון שיש לי שגרה מאד ספציפית ודרישות גבוהות ממוצרי הטיפוח שלי. 
כשזה נוגע לאיפור ובישום, זה קצת שונה כיוון שאני לא עד כדי כך בררנית ואני לא יכולה לקנות את כל האיפור והבשמים בעולם. היכולת שלי להתנסות במוצרים שאני מקבלת מאפשרת לי להכיר דברים שלא הייתי חושבת לקנות בעצמי, ולפעמים לגלות מוצרים מעולים, שאני אחר כך ממשיכה כן לקנות מכספי. 
כך שאם הייתי צריכה להחליט הייתי מעדיפה לא להמשיך לקבל מוצרי טיפוח, אבל את כל האיפור והבישום שבעולם - כן.



מוטיב שחזר על עצמו בכמה וכמה תשובות - חלקכן הייתן משוכנעות שהסתכסכנו, ולחלקכן עדיין יש אמונה בקשר שלנו. 
אני מודה שהתשובות האלה הטרידו אותי, והעיסוק בלובה ובי באופן כללי. 
זה נכון, שתינו הכרנו דרך המדיות החברתיות והקשר שלנו תועד לאורך 8(!!) השנים האחרונות בפייסבוק, באינסטגרם ואפילו בסנפצ'אט זכרונו לברכה. כשאת פותחת את החיים שלך לעיניי הציבור, תמיד ישנה הדילמה עד כמה את מוכנה להקריב מהפרטיות שלך עבור זה.
הקשר שלי עם לובה ידע עליות ומורדות - כמו כל קשר בין חברות, גם כאלה שאינן בלוגריות ולא הכירו דרך הפייסבוק. עברנו ביחד המון, כל אחת והמשברים שחוותה והשמחות שחגגה - בסופו של דבר היינו שם האחת בשביל השניה ושמחנו, או בכינו, ביחד. כל אחד עובר תהליכים ושינויים בחייו, ואני מקוה בשבילכן שגם אתן אינכן נמצאות בדיוק באותו המקום שבו הייתן לפני 8 שנים. דבר אחד אפשר לומר בוודאות, לובה ואני אינן אותן נשים שהיינו לפני 8 שנים, וטוב שכך - ובאופן טבעי גם הקשר בינינו התבגר והתבסס ואנחנו בוחרות להציג אותו פחות ופחות לעיני הציבור. 
אולי זה אומר שבאמת נפרדנו מהסצינה של "חברות בלוג", ועברנו לשלב הבא של חברות "מהחיים האמיתיים", שהם הרבה פחות זוהרים ופוטוגניים, אבל בעלי הרבה יותר משמעות עבור כל אחת מאיתנו. 


נכון!
הייתי נערה מהסוג המעצבן ובזתי לכל דבר שהיה פופולרי או "מקובל", ולכן גם סירבתי להשתתף בפעילויות חברתיות בבית הספר או בתנועות נוער. 
לתחושתי כולם התנהגו כמו ילדים, ואני הייתי המבוגרת האחראית והנבונה לגילה. בפועל, הייתי מטופשת בדיוק כמו כל שאר חבריי לשכבה, רק הרבה יותר בודדה מהם.


מידי פעם, ממש מידי פעם, אני חוטאת. 
בגדול, היום אני הרבה פחות "משקיעה", אבל לפעמים מתחשק לי ללבוש פרצוף אחר, של מי שהייתי פעם. זה היופי באיפור, שבסופו של דבר זה הכל משחק של צבעים וטקסטורות ואפשר ללבוש ולפשוט צורות לפי מצב הרוח.



נכון.
זה נושא שאני לא עוסקת בו כלל וכלל, לא כאן, לא במדיות החברתיות שלי וגם לא בשיחות מחוץ לבלוג ולאינסטגרם. להיפך, אני בדרך כלל מעדיפה להוציא את עצמי מסיטואציות שבהן מתפתח דיון בנושא, ולא להיות על תקן "הרבנית נחמה" שפונים אליה כדי לקבל את דעתה האותנטית מתוך המגזר. 
חלק גדול נובע מכך שיש לי טינה גדולה כלפי הסטיגמטיזציה שעשו למגזר שלי בציבור, לציפיה שכל מי שמוגדר "דתי" ייכנס לתוך קטגוריה מסויימת ויתלבש וידבר כפי שחושבים שהוא אמור להתלבש ולדבר. חוסר היכולת (או הרצון) לראות רבדים שונים בתוך הציבור הזה, להכיר בכך שבדיוק כמו שאצל "החילונים" יש מבחר של דיעות וסגנונות, כך גם אצל אנשים שבמקרה מקיימים מצוות ומאמינים באלוהים. אנחנו לא כולנו התבשלנו באותו הסיר, ולא ניתן לצפות מאיתנו להתנהג בדיוק באותה צורה ולחשוב את אותם דברים. 
מכעיס אותי גם הבוז הדק שרוב האנשים שאינם מאמינים באלוהים רוחשים לאלה שכן, כאילו הם גילו איזשהו סוד של היגיון נעלה שאנחנו טיפשים מכדי לפצח. אני חושבת שאמונה היא דבר מאד פרטי, כל אחד בינו לבין עצמו ובין היישות שבה הוא בוחר להאמין. אני לא מרגישה צורך להסביר כיצד האמונה שלי באה לידי ביטוי וממה היא נובעת. אני לא מעוניינת להתווכח על הימצאותו או אי הימצאותו של אלוהים, או על התוחלת שיש בקיום תורתו. 
בסופו של דבר, אני רוצה שכשאנשים יסתכלו עליי, הם יראו מכלול של תכונות ושל יכולות ודיעות, ולא מיד ימהרו לקטלג אותי לתוך קטגוריה מסויימת כיוון שזה מה שיותר נוח להם לעשות.


נכון מאד.
זה קצת מפתיע בהתחשב בכך שאני מתעדת את החיים שלי בפני קהל של אלפי עוקבות כבר 8 שנים, אבל אני חושבת שמי שעוקבת אחרי באמת מההתחלה ועד עכשיו הבחינה בשינוי שחל בשנה האחרונה. מלכתחילה לא הייתי מאלה שמשתפות הכל, אבל בשנה האחרונה סגרתי את הברז עוד יותר ואני משתפת במינונים מאד נמוכים ובפלטפורמות מסויימות מאד (בעיקר הסטוריז של אינסטגרם). 
לפני כשנה וחצי נחשפתי לכוחה של הרשת, במובן הרע. אני לא אתיימר להגיד שעברתי "בריונות רשת" כי אני חושבת שזה יהיה תיאור קצת מוגזם, אבל בהחלט נעשה בי לינץ' בפלטפורמה פומבית על ידי נשים (רק נשים, אגב) שחלקן קוראות שלי. קראתי דברים שנכתבו עלי, ביניהם:
"היא נוראית" 
"(מתנסחת) בעדינות של באסטיונר רמלאי"
"אותה בלוגרית מתפרנסת ממה שהיא מפרסמת...זה ממש לא בסדר"
"יש לה דיבור מתנשא...איכסה"
"היא כנראה כבר לא שפויה"
"פשוט הזויה...איכס"
"פקאצה בלתי נסבלת"
"אחת המתנשאות אם לא ה-"
"היא צריכה לסתום את הפה בהול"
לא קל להניח את הראש על הכרית ולישון בשקט כשאת יודעת שיש קבוצה גדולה של נשים שחורשות רע, ששונאות אותך, שחושבות שאת יצורה, הזויה, שקרנית ורמאית. שמבטאות את כל זה על פני פלטפורמה ציבורית ומעודדות את המשך הדיון, שיושבות על המחשב בבית ושולחות לעשרות נשים פרטים אישיים לגבי במסנג'ר, שעוקבות אחרי המדיות שלי רק כדי לעשות צילומי מסך ולעשות ממני בדיחה. נשים שמעולם לא פגשתי, מעולם לא הכרתי, מעולם לא החלפתי איתן מילה. ולצידן גם נשים שנעזרו בי לאורך השנים, שסייעתי להן כמיטב יכולתי עם כל שאלה שהיתה להן בנושא טיפוח, שעניתי על מיילים עם שאלות מפורטות והקדשתי מהזמן שלי אליהן, נשים שהשתתפו בפעילויות שפרסמתי וקיבלו ממני פרסים של מוצרים בשווי מאות שקלים. גם הן. 
אני כותבת את הבלוג כבר 8 שנים והתחלתי באנונימיות בדיוק בגלל דברים כאלה - חששתי. חששתי מרוע לב של אנשים, מקנאה, מצרות עין, חששתי שאנשים שירגישו שהם מכירים את השם והפנים שלי ירשו לעצמם להתערב בעניינים האישיים שלי, לדבר עליי ולהפיץ עלי שמועות כוזבות.
לאט לאט נפתחתי ובזכות העוקבות הטובות והחכמות והמפרגנות שלי, השתחררתי מהחשש וחשפתי את עצמי - את השם, את הפנים, את הכל. כיום אני מנהלת את כל המדיות שלי בצורה גלויה לחלוטין.
אבל האמת היא שהיה בוקר שבו התעוררתי וכמהתי לאותה אנונימיות שוויתרתי עליה. כי כמו שהכי קל לשבת מאחורי מקלדת ולהשמיץ מישהי שאין לך שום היכרות אישית איתה, ככה גם יותר קל להתעלם מהשמצות כאלה כשהשם שלך והחיים האישיים שלך לא נגררים לקלחת.
אני כותבת פוסטים בבלוג על איפור וטיפוח, מנהלת קבוצה של נשים שמתעניינות בטיפוח ומתחזקת אינסטגרם שיש בו גם איפור וטיפוח אבל גם הצצה אל החיים האישיים שלי  - האם אלה חטאים חמורים מספיק כדי שיצדיקו את כל התארים הללו ואת השנאה העזה של הנשים האלה כלפיי? 
אני לא יודעת מה מניע אנשים לכתוב דברים כאלה, אבל אני יודעת שזה דבר נפוץ ומאז אני מעדיפה להתכנס כמה שיותר בפרטיות שלי ולחשוף מעצמי כמה שפחות. 
המקרה הזה גרם לי לבצע מהלך של שינוי מאד גדול בחיים שלי שממשיך להשפיע עליי עד היום, שינוי שלא הייתי עושה אם במהלך לילה אחד קבוצה של נשים לא היתה יושבת וכותבת עלי את הדברים האלה, ואת ההשלכות של זה אתן מרגישות כאן בבלוג ובהתמעטות התכנים. 
אני יודעת, במעמקי הלב שלי אני יודעת, שמי שבאמת עוקבת אחרי ובאמת קוראת אותי - עושה את זה מרצון ומאהבה ואיננה רוצה להרע לי. מצד שני, יש בי גם את הרצון לשמור כמה שיותר מעצמי לעצמי כדי שלא אקלע למצב הזה שוב.
ייתכן שזה ישתנה בעתיד, ייתכן שארגיש אחרת. כרגע זה ההסבר היחידי שאני יכולה לספק להיעלמות החלקית שלי מהבלוג ומהרשת.

תודה שאתן איתי, גם עכשיו ולמרות הכל.