‪Google+‬‏ ‪Google+‬‏
כמה מילים על הנושאים החשובים באמת.
לפניות, שאלות, בקשות וסתם להגיד שלום - אשמח אם תיצרו איתי קשר בכתובת israelmakeupblog@gmail.com

23.10.2019

יומן מסע - סתיו בארה"ב / יום 8

היום האחרון של יומן המסע שלנו היה יום 5 והנה כבר אנחנו קופצים ליום 8. תרשו לי לדלג על הימים המשעממים של ביקורי משפחה וחברים ושופינג בקניונים עצומים. 

ביום השמיני שלי כאן קפצתי לשוק פשפשים שמתרחש מידי יום ראשון בברוקלין. זוכרות את הביקור הטראומטי שלי בברוקלין ביום השני של המסע? אחריו נשבעתי שאני עם ברוקלין סיימתי ואין לי יותר מה לחפש שם. לא עבר אפילו שבוע, והנה אני שוב בברוקלין. מסתבר שאם מציעים לי מציאות וינטג', אני אחזור גם אחזור. 


השוק לא גדול והוא קורה בשכונה שנקראת - DUMBO, לא על שם הפיל גדול האוזניים, אלא קיצור של Down Under the Manhattan Bridge Overpass. לפני משהו כמו 60 שנה, זאת היתה שכונה שאף אחד לא רצה לגור בה. היום זה איזור היפסטרי מבוקש, מתוקתק ומשופץ ומהווה לוקיישן פופולרי במיוחד בסופ"ש. הגעתי מוקדם לשוק וכבר הוא היה שוקק חיים, וכל בתי הקפה והמסעדות סביבו היו הומי אדם. נראה שכל ניו-יורק הגיעה כדי לחפש מציאות ולאכול דונאט בגודל של הראש שלי עם קפה על חלב סויה. 

השוק עצמו, ובכן, נחמד. מציאות רבות אין שם, להיפך למעשה. כיוון שמדובר באטרקציה תיירותית, אף אחד מהמוכרים בשוק הוא לא פראייר. הסחורה נעה בין וינטאג' אמיתי לבין רפרודוקציות - חלקן מוצלחות יותר וחלקן פחות. מציאות אמיתיות צריך לחפש במקומות אליהם התיירים לא מגיעים, לא בשכונה החדשה הכי מבוקשת בעיר. אבל אני מודה שהיה לי נחמד להסתובב בין הדוכנים, לרחרח פה ושם בגדים או אביזרים ולטעת תקוה נכזבת ברוכלים שאני מתכוונת לקנות משהו. נהנתי לא פחות להסתובב ברחובות השכונה ולקנות קפה ומאפה במאפיה מקומית. 


לא משנה כמה פעמים אבקר פה, אני עדיין לא אצליח להתגבר על גודל המנות שמקבלים במסעדות, בתי קפה וכל מקום שבו קונים אוכל. המאפין שהזמנתי היה בגודל של שני מאפינס בישראל ואני תוהה מאיפה מגיע הצורך הזה למכור אוכל כל כך מוגזם. בשכונה שבה מנוי לחדר כושר הוא בגדר חובה אזרחית בסיסית, מי באמת אוכל מאפים בגודל כזה? אחרי 3 ביסים אני חושבת על כמויות האוכל המבוזבז שהולכות פה לפח ומנגד ההומלסים שממלאים את רחובות העיר, ועובר לי התיאבון.


חלקים נרחבים של ברוקלין עוברים מה שנקרא "ג'נטריפיקציה", תהליך מזורז של הפיכתם משכונות שגרים בהן רק אם אין ברירה, לאיזורים טרנדיים, מבוקשים ויקרים. בתחילת הטיול, הגעתי אל חלקים אחרים של ברוקלין, החלקים שאף אחד לא בא לקנות שם וינטג' במחיר מוגזם ובראנץ' בבית קפה עם זמן המתנה ממוצע של שעה לשולחן. 

מצד אחד הברוקלין שביקרתי בה היום, הנקייה והמסודרת עם הנוף היפה - היא נוחה ונעימה יותר וניראת כמו סצינה מסרט. מצד שני, הברוקלין אליה נקלעתי בטעות היתה מרתקת ושוקקת חיים אמתיים, לא כאלה שנראים כמו שכפול של אלפי תמונות אינסטגרם. זה אמנם הרבה פחות זוהר, אבל הרבה יותר מעניין. 


לאורך ההאדסון ישנה טיילת שעוברת מתחת לגשר מנהטן. הגשר עצמו מתפרק וחלקים ממנו מתרסקים על המטיילים. ארצות הברית כל כך מפותחת בתחומים רבים, אבל זה גם מקום שהגשרים בו קורסים אט אט והכבישים המהירים צריכים מישהו עשיר ש"ייאמץ" אותם ויתן את חסותו עליהם כדי לבצע בהם תיקונים. 
בכל מקום כל הזמן יש עבודות תחזוקה על בניינים, מדרכות, כבישים, גשרים ומנהרות. זו ללא ספק הארץ החדשה - מקום שנמצא במצב התחדשות בלתי פוסק, במה שנראה כמו גלגל של בלאי ותיקון שאין לו סוף. 

לכל בניין יש "Super", אדם שכל תפקידו לוודא שכל המערכות מתקתקות ולדאוג לביצוע תיקונים, אם צריך. לכל כביש יש עשיר שייאמץ אותו ושתרומתו מממנת את התיקונים הנדרשים בו. לכל מוזיאון יש תורמים ששמם מתנוסס על הקירות וכספם מופנה לשיפוץ המיצגים והחללים. 
בכל פינה יש אנשים שהגשימו את החלום, שעשו הרבה כסף ושמניעים את המקום הזה קדימה, ערש הקפטילזים במובן הכי טהור שלו. אם העשירים לא יתעשרו, הכבישים לא ישופצו ולפועל הפשוט לא תהיה דרך להגיע לעבודה. 

לפחות תמיד תהיה מערכת הסאבוויי - שם אף אחד לא תורם אגורה ורמת הניקיון והתחזוקה בהתאם.


זאת הפעם האחרונה שלי בברוקלין במסע הנוכחי, ואני שמחה שיצא לי לראות את שני הצדדים שלה. 
בברוקלין נתקלתי בחנויות ספרים ונייר חמודות, אבל התעצלתי לעשות שם קניות כי לא רציתי להסחב עם שקיות. רק כשאני חוזרת למנהטן אני מגלה שכל חנויות הספרים הגדולות שהיו נפוצות - נעלמו כלא היו ומוצרי נייר יפים, שאינם גלויות תיירותיות להחריד, אין בנמצא.

יכול להיות שלברוקלין יש עדיין אי אילו יתרונות על פני העיר הגדולה.


(מוזמנות להצטרף אליי גם באינסטגרם - אני מתעדת חלקים מהטיול גם בסטוריז)