‪Google+‬‏ ‪Google+‬‏
כמה מילים על הנושאים החשובים באמת.
לפניות, שאלות, בקשות וסתם להגיד שלום - אשמח אם תיצרו איתי קשר בכתובת israelmakeupblog@gmail.com

13.10.2019

יומן מסע - סתיו בארה"ב / יום 2

נתחיל מהסוף - זה היה יום קשה.
הכל התחיל מזה שרציתי לחצות את גשר ברוקלין, אטרקציה שדילגתי עליה בכל הפעמים הקודמות שביקרתי בניו-יורק. מעבר למנהטן, לא ממש הגעתי לשכונות המרכיבות את ניו-יורק סיטי, ברוקלין אחת מהן. החלטתי שהפעם זה קורה, ויצאתי לדרך.

כמו בכל אטרקציה תיירותית בעיר הזאת, גם פה היו המון אנשים, דוברים בליל של שפות וכולם נושאים טלפונים ומצלמים כל זוית מהנוף. עבורי הגשר היה סוג של אנטי קליימקס, ולמעשה אני חושבת שהוא מציג את מנהטן מהצד הכי פחות יפה שלה. כשמסתכלים עליה מהגשר, זה נראה כאילו מנהטן היא ערבוביה של מגדלים שמטפסים אחד על השני ומתחרים על התואר מי יהיה המגדל הגבוה והמוגזם ביותר. 


כדי להגיע לגשר, הייתי צריכה להתמודד לראשונה במהלך הביקור הנוכחי עם מערכת הסאבוויי. ביקרתי בהרבה ערים בימי חיי ובכולן הצלחתי להתמודד עם מערכת התחבורה הציבורית. רק בניו יורק אני לא מצליחה להבין את ההגיון של הרכבות, שלפעמים לא עוצרות בתחנות שבהן הן אמורות לעצור וניראות כאילו לא חודשו מאז שודרו בטלויזיה הפרקים הראשונים של סיינפלד. 

החבר גוגל, למזלי, יודע לתת הנחיות מדויקות על איזה רכבת לעלות והיכן יש לרדת וכך אני מצליחה לפלס את דרכי בסבך התחנות מרובות המפלסים והרציפים. מה יקרה אם הטלפון שלי ימות ולא אוכל לנווט בעזרת גוגל? נגלה בהמשך. 


ברוקלין, מסתבר, היא הצד הפחות מלוטש והרבה פחות לבן של מנהטן. פה כבר לא ניתן למצוא סטארבקס בכל פינה שמציעים קפה יקר ואינטרנט בחינם, והרחובות מלאים באנשים רגילים. בעוד מנהטן היא עיר של גברים בחליפות ונשים שניראות כאילו נשלפו מקטלוג של בננה רפבליק, ברוקלין הרבה יותר צבעונית ויש בה בליל מעניין של יהודים, שחורים ומוסלמים. עורכי דין חובשי כיפה שנפלטים מבנייני בתי המשפט הממוקמים בברוקלין, לצד נשים מכוסות בבורקה מכף רגל ועד ראש שקונות לילדיהן נעליים. 


לצד כולם מתגוררים חסרי הבית, שהם בעצם בכל מקום. מגוננים על חפציהם ומנמנמים על ספסלים, הם עדות עצובה ומכמירת לב לצד השני של המטבע האמריקאי. העושר והצריכה האינסופית, לצד אלה האוספים את החפצים המושלכים של כל מי שיכול להרשות לעצמו להשליכם. החיים בניו-יורק לא זולים, והעיר פולטת לרחוב את כל מי שלא מצליח לעמוד בסטנדרטים של המגורים בה.


הרחובות בעיר עצומים וארוכים הרבה יותר מכפי שזה נראה במפה. כך מצאתי את עצמי צועדת כמעט שעתיים עד שהגעתי אל פארק עצום, ירוק ומאד שליו וכמעט ריק מאדם. מי שכן חלף על פני בפארק היה מצויד בכלב מפואר כלשהו. עושה רושם כאילו אף אחד פה לא מאמץ כלבים מעורבים וכולם מגדלים רק כלבים גזעיים מפוארים מאד שמביטים בי בהתנשאות. אפילו הכלבים נראים פה מפונקים ורגילים לחיי מותרות, כולם גזומים ומסורקים למשעי. 

אני ממשיכה לצעוד במרץ הולך ופוחת עד שאני נפלטת מהפארק בחזרה לרחוב. בשלב הזה אני גם מתחילה להתחרט על כל המים ששתיתי וגם מגלה שהסוללה של הטלפון עומדת להגמר ואין לי מושג איפה אני ואיך אני חוזרת מפה הביתה. הייתן חושבות שאדם סביר היה חוזר על עקבותיו כדי לצמצם את המרחק בחזרה לחוף מבטחים, אבל מעולם לא הייתי אישה סבירה וכנראה שגם לעולם לא אהיה. אני ממשיכה לצעוד לכיוון שכונות שניראות יותר ויותר מפוקפקות ככל ואחוזי הסוללה הולכים וצונחים. 


קחו את כל הסטריאוטיפים של שכונות מסוכנות בניו יורק ותכניסו אותם למקום אחד - זה המקום אליו הגעתי. גראפיטי בכל פינה? יש. מוזיקה רועשת שבוקעת ממכוניות חולפות? יש. גברים שעומדים מחוץ למוסכים ודיינרים ובוחנים את כל העוברים ושבים? יש ויש. רחוב ראשי שמורכב ברובו מחנויות שפשטו את הרגל? יש. ילדים שמבלים את זמנם הפנוי בסניף KFC? יש. גדרות ברזל מפרידות בין הבתים, החלונות מוגפים והמוכניות הרבה פחות חדשות ונוצצות. 

אני, מן הסתם, השתלבתי בסביבה כמו חתול בגינת כלבים. לבסוף הצלחתי למצוא תחנת סאבוויי מזערית, לעלות על הרכבת הראשונה ולהגיע איתה למעבה ברוקלין, רק שפה - הכל נראה אחרת. הצלחתי לנחות בשכונה יהודית ותנו לי להגיד לכם - היהודים פה גרים באיזורים מכוערים ממש. 

אם היו אומרים לי שזה רחוב אלנבי בתל-אביב, לא הייתי מופתעת. אין פה שום דבר יפה או נעים לעין, רק עירוניות אפורה, מלוכלכת למדי ועמוסה באנשים וילדים. מצד שני, ליהודים יש כנראה יותר כסף לקפה, כי מצאתי פה סוף סוף סניף של סטארבקס. תוך זמן קצר אני מבחינה בתופעה מעניינת - אנשים שקנו אוכל בטייק אוויי במעדניות הכשרות שמסביב, באים לאכול אותו בסניף המזמין של סטארבקס. אף אחד לא מעיר להם על זה כלום והם מתנחלים בכיף על השולחנות עם פיצות, סנדוויצ'ים וקלקרים עמוסי אוכל מבושל. קפה? הם כבר ישתו בבית כנראה.


8 שעות אחרי שיצאתי לדרך, אני סוף סוף עולה על הרכבת שתחזיר אותי אל מנהטן, ומשם הביתה, לא לפני שאני קונה מטען נייד בסניף של CVS. 

ברוקלין מעניינת ומאתגרת הרבה יותר ממנהטן והרבה פחות מלוטשת מהעיר הנוצצת שבעברו השני של הנהר. הגשר מחבר בין עולמות שונים לגמרי, בין אלה שיש להם הרבה, לבין אלה שיש להם פחות. פה, לראשונה, אני מרגישה כמו תיירת. מישהי שמציצה מאחורי הוילון של האטרקציות הנוצצות, אל החיים האמיתיים של העיר העצומה הזאת. 


(מוזמנות לעקוב אחריי באינסטגרם - אני מתעדת חלקים מהטיול גם בסטוריז)